המשנה בסוכה (מב.) אומרת:
קטן היודע לנענע חייב בלולב.
ובגמרא שם:
תנו רבנן: קטן היודע לנענע חייב בלולב. להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא א"ר המנונא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי? היא פסוק ראשון…
ברייתא זו מגדירה את חובת החינוך למצוות עשה. כשהילד יכול לקיים מצווה כלשהי, הוא נדרש לקיימה. הברייתא אינה נותנת מקור לדברים, ובאופן מפתיע, עוסקת רק במצוות עשה, ולא במצוות לא תעשה.
במאמר זה, אשתדל לסקור כמה מסוגיות היסוד ביחד לחובות ההורים בחינוך ילדיהם.
חובה על הבן או על האב
ההיבט הראשון שבו נדון ביחס לחובת חינוך הוא השאלה, האם חובת חינוך פירושה שהבן חייב במצוות מדין חינוך, או רק שהרב חייב לחנך את בנו.
המשנה במגילה (יט:) אומרת:
הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן.
התוספות (ד"ה ורבי יהודה מכשיר) שואלים, מדוע קטן אינו יכול להוציא את הגדול, הלא שניהם חייבים במצוות מגילה מדרבנן.
תירוצם של התוספות הוא:
וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפילו הכי, פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאוריי' ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן…
כלומר, אכן יש חיוב מדרבנן של הקטן, אלא שהקטן נחשב 'תרי דרבנן' והגדול רק 'חד דרבנן'.
לעומת זאת, הר"ן (ו: מדפי הרי"ף) כותב בשם הרמב"ן:
והרמב"ן תירץ, דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן, אע"פ שהגיע לחינוך יוציא הגדולים ידי חובתם, משום דלאו מצווה דידיה, אלא דאבוה. דאיהו לא מחייב במצות כל עיקר. ורבי יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה, מפני שכולם היו באותו הנס…
הר"ן עצמו אינו מקבל את תירוץ הרמב"ן. אבל לשיטת הר"ן, חובת חינוך לא מטילה חיוב על הבן בעצמו, אלא רק חובה על האב לדאוג לחינוך בנו.
כשיטת הר"ן כותב הכסף משנה גם בדעת הרמב"ם. הרמב"ם (חמץ ומצה ו, י) כותב:
הכל חייבים באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים. קטן שיכול לאכול פת, מחנכין אותו במצוות ומאכילין אותו כזית מצה.
וכתב עליו הכסף משנה:
דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הר"ן בשם הרמב"ן… וכן נראה דעת רבינו שלא כתב 'הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים וקטנים', אלא 'קטן שיכול לאכול כזית מחנכים' וכו', כלומר דחיובא אאבוה רמיא.
וגם רש"י (ברכות מח. ד"ה עד שיאכל) הולך בדרך זו.
גדר החובה על ההורים
הבגמרא ביבמות (קיג: – קיד.) אומרת:
רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים. אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי. אלמא קסבר: קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצוון להפרישו.
לימא מסייעא ליה: לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם, אלא מניחו תולש מניחו זורק. אמר אביי: תולש בעצין שאינו נקוב, זורק – בכרמלית דרבנן.
מבואר בגמרא, שכאשר מדובר באיסור דרבנן, בוודאי שאין חובה למנוע מהקטן לעבור עליו. אבל כאשר מדובר באיסור דאורייתא, מובאות בגמרא שתי דעות, אם בית דין מצווים להפרישו.
ובהמשך הסוגיה:
תא שמע: עובד כוכבים שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם. קטן הבא לכבות אומרים לו אל תכבה ששביתתו עליהם.
אמר רבי יוחנן: בעושה על דעת אביו דכוותיה גבי עובד כוכבים דעושה על דעת ישראל מי שרי עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד
ופירש רש"י:
בעושה על דעת אביו. שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו: עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד. אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר
אם כן, כאשר הקטן עושה על דעת אביו, זה וודאי אסור, כי זה כאילו הוא עושה בשליחות של אביו.
וכאן עולה השאלה – אם יש חובת חינוך למצוות, מדוע אין בית דין מצווים להפריש קטן האוכל נבלות?
התוספות (שבת קכא. ד"ה שמע מינה) כותבים:
ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא ליה לאוקמי בכל ענין
כלומר, כשהקטן מגיע לגיל חינוך, פשוט שאכן יש חובה להפרישו מאיסורים.
כיוון אחר עולה מהתוספות במסכת נזיר. המשנה בנזיר (כח:) אומרת:
האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.
ובגמרא שם:
איש אין אבל אשה לא. מאי טעמא? ר' יוחנן אמר, הלכה היא בנזיר.
ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש, כדי לחנכו במצות. אי הכי אפי' אשה נמי קסבר איש חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך את בנה.
בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי בנו אין בתו לא אלא לריש לקיש אפילו בתו קסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה.
מבואר בגמרא, שלדעת ריש לקיש, חובת חינוך מוטלת על האב בלבד, ורק כלפי הבן, ולא כלפי הבת.
המפרשים מקשים סתירה מגמרא זו גם על הסוגיה ביומא. במשנה ביומא (פב.) נאמר:
התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילין במצות.
ובגמרא שם מבואר כיצד מחנכים אותם בשנים שלפני גיל מצוות:
השתא בפני שתים מחנכין להו בפני שנה מבעיא?
אמר רב חסדא לא קשיא הא בחולה הא בבריא.
אמר רב הונא: בן ח' ובן ט' מחנכין אותו לשעות. בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן, בן י"ב משלימין מדאורייתא בתינוקת.
ורב נחמן אמר בן ט' בן י' מחנכין אותן לשעות. בן י"א בן י"ב משלימין מדרבנן בן י"ג משלימין מדאורייתא בתינוק.
ור' יוחנן אמר השלמה דרבנן ליכא בן י' בן י"א מחנכין אותו לשעות בן י"ב משלימין.
לא ניכנס לפרטי הדין, מתי בדיוק מתחיל החינוך לקיום התענית, אבל מפורש בגמרא, שחובת החינוך הזו מופנית גם כלפי הבנות. כיצד מתיישבים הדברים עם הסוגיה בנזיר?
התוספות בנזיר כותבים:
בנו אין בתו לא – דכך הלכה היא. בנו דשייך במצות לכשיגדל, מוטל על האב לחנכו אבל בתו לא.
תימה: הא דאמר בעלמא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו, והאמר רבי יוסי בר חנינא אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב?
ויש לומר, דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך. וההוא דפרק בתרא דיומא (דף פב.) היינו קיום מצוה ועניתם
…עוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב אבל באיניש אחרינא לא שייך והכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביוה"כ וצריך לחלק בדבר.
תירוץ ראשון שכותבים התוספות הוא, שדין חינוך מטיל רק חובה בקיום מצוות עשה. לא בהקשר של מצוות לא תעשה. בתוספות ישנים, בסוגיה ביומא, מובא תירוץ זה בשם בעל היראים, רבי אליעזר ממי"ץ[1].
התירוץ השני, של ר"י, הוא, שדין חינוך מוטל רק על האב, ולא על שאר האנשים. אם כן, קטן אוכל נבלות בית דין אינם מצווים להפרישו. אבל אביו, כן.
עקרונית, שיטת היראים יכולה להתאים לעמדתו של התוספות בשבת, שאין דין מיוחד של חובת האב. אלא שבניגוד לתוספות בשבת, הוא מחלק בין איסורי לאו לאיסורי עשה. לעומת זאת, שיטת ר"י בוודאי שונה, ומגדירה חובה נפרדת של האב ושל בית הדין.
כשיטת ר"י פסק גם הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז):
הלכה כז: קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו. אבל להאכילו בידים, אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרין. וכן אסור להרגלו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות. הלכה כח: אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר חנוך לנער על פי דרכו.
התירוצים האלו אינם עונים על השאלה מה עם חובת חינוך הבת במצוות עינוי ביום הכיפורים. על שאלה זו עונים התוספות ישנים ביומא שם:
בן שמונה בן תשע מחנכים ובתנוקת – קשיא לי דאמרינן בנזיר… בנו אין בתו לא, דבתו אין חייב לחנכה? ויש לומר דהתם לא איירי אלא דוקא לענין נזירות, אבל ודאי לענין שאר מצוות חייב לחנכה.
כעין דברים אלו כותב גם הנצי"ב (מרומי שדה נזיר, כט.):
ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות. פירוש: בזהירות מצוה שאינו מוטל עליו כשיגדל, דמכל מקום הוי בכלל חינוך. ובזה קאמר דאין האשה חייבת בכך, וגם אינו חייב לחנך בתו בכך. אבל אלה המצות שיהיו מחויבים כשיגדלו פשיטא דגם האם חייבת…
מדברי הנצי"ב עולה, שבמצוות חינוך יש שני פנים. פן אחד הוא הרגלה במצוות. חיוב זה שייך בין באב ובין באם, והוא קשור למצוות שברור שהבן או הבת יהיו מחוייבים בהם כשיגדלו. אבל ישנו חיוב שני, להיכרות עם כלל המצוות, שהוא בעצם חלק ממצוות תלמוד תורה, והוא שייך רק באב ורק כלפי בנו, כי רק בהם יש חובת תלמוד תורה.
כל הדיון מתעלם לחלוטין מחובת הבן בעצמו. כלומר, לדעת התוספות שהוזכרה לעיל, דין חינוך מטיל חובה על הבן בעצמו, והוא נחשב מחוייב במצווה מדרבנן. אם כן, לא שייך לדבר על חובתם של האב או האם בהקשר זה.
לשיטת התוספות במסכת שבת, אכן אין אבחנה בין חובת האב ובין חובתו של הציבור, מרגע שהקטן הגיע לגיל חינוך. כנראה, שהתוספות שם הבינו, שבגיל חינוך הבן פשוט נהיה חייב במצוות מדרבנן, וממילא, כל מי שיכול למחות בידו כשהוא עובר על איסורים, צריך לעשות כן.
אולם, השיטות המציגות את דין חינוך כחובה מיוחדת של האב או של ההורים, מתעלמות מחובתו של הבן בעצמו. אולי בגלל שהן סוברות שאין מצווה עצמאית של הבן, ואולי משום שהן סוברות שאפילו אם יש לבן חובה, אין לציבור חובה למחות בידו, כי מצוות תוכחה לא שייכת כלפי מי שאינו חייב במצוות לגמרי[2].
חיוב חינוך המוטל על האב באיסורי דרבנן
לעיל הזכרנו, שהרמב"ם הולך לשיטה הרווחת בראשונים, שיש להבדיל בין חובתו של האב לחובתו של הציבור. האב חייב בחינוך בנו, והציבור אינו מצווה להפריש את הבן מאיסורים. אלא שבהלכות שבת (פרק כד הלכה יא) כתב הרמב"ם:
קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו.
משמע מדבריו שבאיסור דאורייתא בית דין מצווים להפריש את הבן. חלק מהמפרשים מפרשים את דברי הרמב"ם באופן שמתאים את דבריו למה שכתב בהלכות מאכלות אסורות. אבל הכסף משנה כתב:
ואפשר לומר שמ"ש כאן רבינו משום שבות לא נקט משום שבות משום רישא דאין ב"ד מצווים להפרישו אלא משום סיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסורי תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור.
המגן אברהם (שמג סק"ב) לומד מדברי הכסף משנה, שכאשר מדובר באיסורי דרבנן, האב חייב להפריש את בנו, כשם שחייב לחנך את בנו במצוות דרבנן, אלא שבית דין אינם ממחים בידו אם אינו עושה זאת.
חינוך קטן במצוות בלי הקפדה על כל הפרטים
הריטב"א (סוכה ב:) כותב, שכשמחנכים קטן במצוות, יש להקפיד שיעשה את המצווה על כל פרטיה, כמו גדול. הוא לומד זאת מהסוגיה בגמרא (שם) שבה נאמר:
אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר. – אמרו לו: משם ראייה? אשה היתה ופטורה מן הסוכה. – אמר להן: והלא שבעה בנים הוו לה. ועוד: כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. למה לי למיתני ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים? הכי קאמר להו: כי תאמרו בנים קטנים היו, וקטנים פטורין מן הסוכה, כיון דשבעה הוו – אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. וכי תימרו: קטן שאינו צריך לאמו – מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה – תא שמע: ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.
הגמרא מוכיחה משם הלכות בדיני סוכה, ולכן נראה ברור מהגמרא, שהיא הניחה, שמדין חינוך הלני הקפידה על כל פרטי המצווה אצל בניה הקטנים.
מקום נוסף שבו נזכר דיון זה, הוא ביחס ללולב. כידוע, ביום הראשון יוצאים ידי חובה רק בלולב השייך לאדם בעצמו, ולא בלולב השאול. השו"ע (או"ח תרנח, ו) דן בשאלה, מה יעשה אדם שיש לו רק לולב אחד, ורוצה שגם בנו יצא ידי חובה:
לא יתננו ביום ראשון לקטן, קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר.
ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות, מותר; ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי.
כלומר, אם יתן את הלולב לקטן, לא יוכלו אחרים לקנות את הלולב בחזרה ולברך. הנחת המוצא של השו"ע היא, שהקטן לא יכול לצאת ידי חובה בלולב שאול. אולם, במשנ"ב (סקכ"ח) כתב:
ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן.
ובשער הציון (סקל"ו) כתב שמדעת השו"ע בהמשך הסעיף, שכתב "ואם תופס עם התינוק…" נראה שנקט כדעת המרדכי והראב"ן.
במשנת יעבץ (לולב סימן ע) כתב, שהדבר תלוי במחלוקת אם חובת חינוך היא עניין של הרגל, או חיוב במצוות מדרבנן לקטן, שאם חובת החינוך היא רק הרגל למצוות, אין צורך לחנך לכל פרטי המצווה. אבל אם יש חיוב מדרבנן על הקטן, אפשר להביןא את הדעה, שהחיוב הוא בכל פרטי המצווה, כמו אצל גדול.
האיסור להאכיל את הקטן איסורים
בסוגיה ביבמות הדנה בשאלה אם בית דין מצווים להפריש קטן מאיסור מביאה הגמרא ראיה:
תא שמע: לא תאכלום כי שקץ הם – לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו ליה בידים.
תא שמע: כל נפש מכם לא תאכל דם – להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו! לא, דלא ליספו להו בידים.
תא שמע: אמור… ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו לא תיטמו! לא, דלא ליטמו להו בידים.
בשלושה איסורים נאמר, שאסור להאכיל את הקטנים בידים. באיסור שקצים, דם וטומאת כהנים. האם זה דין כללי בכל האיסורים שבתורה?
הרמב"ם שהזכרנו לעיל (מאכלות אסורות יז, כז) כותב בפירוש שכן:
קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו. אבל להאכילו בידים, אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרין. וכן אסור להרגלו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.
כך כותב גם המאירי בסוגיה, וכן כותב הרמב"ן על התורה (ויקרא כא, א), וכן פוסק המשנ"ב (שמג, סק"ד), והבין שזה איסור דאורייתא.
בטעם הדבר, כתב בתרומת הדשן (פסקים סב):
והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים, יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו.
לדבריו, יש מקום להבדיל בין קטן שהגיע לכלל דעת מסויימת, ובין קטן ממש, שעוד לא בא לכלל דעת. אולם, המשנ"ב (שם) כותב, שהאיסור שייך גם בתינוק, שאינו בר הבנה כלל, שהרי מדובר באיסור דאורייתא.
איסור דרבנן לצרכו של קטן
הר"ן (יומא א. מדפי הרי"ף ד"ה יום הכיפורים) דן בשאלה אם חמשת העינויים האמורים ביום הכיפורים אסורים מדאורייתא או מדרבנן. ומקשה על הדעה שהם אסורים מדאורייתא:
אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן: התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל. ומוכח בגמרא דמותרין בכולן דקאמר, היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן… והא הני ודאי לתענוג עבדי להו, ואי מנעין הני מנייהו חד יומא לא מסתכני. ואי מדאורייתא, היכי שרי, והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים? ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרין ולא אשכחינן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולן ואפילו על ידי גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפילו בידים… אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי.
בתוך דבריו, מבאר הר"ן שמותר להאכיל איסורי דרבנן לקטן "כל שהוא לצרכו של תינוק", אף שאין בכך צורך גמור.
כדעתו כותב גם הרשב"א, אלא שבתשובה (חלק א סימן צב) כתב, שאינו אומר את הדברים הלכה למעשה.
מדברי הבית יוסף (אורח חיים, סוף סימן שמג) נראה שהוא הבין שזו מחלוקת בין הר"ן לרמב"ם, אם מותר להאכיל קטן באיסורי דרבנן, ופסק כדעת הרמב"ם. בביאור המחלוקת כתב ביביע אומר (חלק א, יורה דעה סימן ד):
והנה מכבר אמרתי להסביר מחלוקת הפוסקים בזה, אי שרי למספי בידים איסור דרבנן, עפמ"ש המפרשים דאע"ג דאיסורא דאורייתא חשיב איסור חפצא, וכמ"ש רש"י כריתות (יד) ד"ה איסור הנייה, מ"מ איסור דרבנן חשיב איסור גברא ולאו איסור חפצא.
כשהמסקנה שלו מכך היא, שמותר לתת לקטן לאכול חלב לאחר בשר:
דלרמב"ם אף איסור דרבנן הוי איסור חפצא, ומשום הכי, אסור למספי לתינוק בידים, כיון שהחפץ אסור, ודמי לאיסורא דאורייתא. אבל הרשב"א סבירא ליה כדברי האחרונים הנ"ל, דאיסור דרבנן הוי איסור גברא, ומשום הכי, הואיל והתינוק אינו בר חיובא מותר למספי ליה בידים.
ואם כן, יש לומר דבנדון דידן, הואיל ובשר או גבינה כל אחד מהם בפני עצמו הוי היתר, מותר לתת לתינוק לכולי עלמא, דבהכי ליכא איסור לא מצד החפץ ולא מצד גברא.
אמנם, פוסקים אחרים (חלקת יעקב יו"ד טז; שבט הלוי ד, פד) התייחסו להאכלת חלב אחרי בשר לקטן כאל איסור דרבנן, אלא שהקלו בו מצדדים אחרים.
ועם זאת, נראה שדבריו של היביע אומר מבוססים על שיטת כמה וכמה מן הראשונים.
הפרי חדש (אורח חיים תריא סעיף א) מתמודד עם שאלתו של הר"ן, מדוע ביום הכיפורים התירו לקטן את העינויים השונים, לשיטות שמדובר באיסור דאורייתא:
ולעניות דעתי לא קשה מידי, שלא ראו חכמים להחמיר אלא במידי דאיסורא, אבל הכא כשהמאכל הוא מותר אלא שהשעה אסורה ראו חכמים להקל בו כיון דריביתייהו בהכי והכתוב מסר הדבר להם, וכי האי גוונא חילקו התוספות בפרק קמא דחולין בההיא דהשתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כל שכן.
כלומר, יש להבדיל בין איסור שהוא איסור מצד עצמו, ובין איסור שאסור מחמת השעה. הוא אינו משתמש במונחים גברא וחפצא, אבל לכאורה, זהו שורש ההבדל ביניהם. חילוק זה מופיע, כפי שמציין הפרי חדש בדברי התוספות בחולין (ה:), וכן הוא במאירי (עירובין מ:) ועוד.
אולי בכך יש גם כדי להסביר את דברי ההגהות מיימוניות (שבת פרק כט הלכה ח אות מ), שכתבו שמותר לתת לקטן לשתות לפני קידוש, כי האיסור להאכיל לקטן בידים הוא רק באיסורי לאו, ולא במצוות עשה.
***********************
[1] תירוץ זה נראה קשה בסברא – מה ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה? אולי יש ליישב על פי הגישות בחינוך, לפיהן יש להתרכז קודם ב"עשה טוב", ורק מתוכו לעסוק ב"סור מרע". כך למשל במקור הבא (תורת החסידות כרך ג עמ' 145 – שושלת אוזרוב):
הענין הוא, יש שני דרכים בעבודת ה': סור מרע ועשה טוב. מרע הוא לעקור הרע ולשרש אחריה. זו מדרגה גדולה, ולא כל אדם זוכה לה. הבחינה השניה היא לעזוב את הרע ולעשות טוב ע"י עשית תורה ומצוות, ועל ידי זה יתבטל הרע. ולזה יכול כל אדם להגיע…
ענין זה הוא המרומז במחלוקת בית שמאי ובית הלל בענין נר חנוכה. בית שמאי הם מידת הגבורה ובית הלל הם מידת החסד. לפיכך אומרים בית שמאי בחנוכה שהוא בבחינת ראש השנה "פוחת והולך", מקודם לעקור ולשרש את הרע ואח"כ יהיה בבחינת "עשה טוב", ובית הלל אומרים שיוסיף אומץ בתורה ובמצוות ועל ידי זה יתבטל הרע.
בתרומת הדשן (סימן צד) כתב נימוק אחר: "לא שייך חינוך אלא במצות עשה שצריך אזהרה טפי מאיסור לאו שהוא שב ואל תעשה".
[2] אולי משום שחובה זו קשורה בגדר ערבות, וקטן אינו שייך בערבות.