הקב“ה ביקש ממשה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים. לעומת זאת, משה אומר לעם, שהמלחמה היא ”לתת נקמת ה‘ במדין“. רש“י כתב, שנקמת בני ישראל ונקמת ה‘ זה בעצם אותו דבר, ”שהעומד כנגד ישראל כאלו עומד כנגד הקב"ה“. במדרש, הדברים מוצגים בצורה קצת שונה. המדרש אומר, שמה שמדין עשו היה גם פגיעה בבני ישראל, משום שהמגפה באה לבני ישראל בעקבות המעשה הזה, וגם פגיעה בקב“ה, שהרי המדיינים גרמו לעם ישראל לחטוא. על כן, גם מה שאמר הקב“ה, וגם מה שאמר משה, נכון. יש צורך לנקום גם את נקמת ה‘ וגם את נקמת בני ישראל. ובכל זאת, משה בוחר לחרוג ממה שאמר הקב“ה, ולהגדיר את המלחמה כנקמת ה‘ ולא כנקמת בני ישראל. מדוע?
דומני, שהתשובה המתבקשת היא, שנקמה ברמה האישית היא רגש שלילי. התורה מצווה אותנו ”לא תיקום“. וכשאנו מתפללים לנקמה, בדרך כלל אנו מבקשים שהקב“ה ינקום את נקמתנו, ולא נוקמים בעצמנו. יציאה למלחמה מתוך רגש של נקמה אינה ראויה. אבל כאשר ישראל עושים לכבודו של מקום, כשהמלחמה היא נקמת ה‘, זוהי מלחמה על רקע חיובי וראוי. כפי שכותב הרמב“ם (הלכות מלכים ז, יז): ”ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה“.
אם נחזור לדברי רש“י, להגן על כבודו של הקב“ה, זה גם להגן על עם ישראל. ולכן, גם מי שנלחם עבור כבודו של עם ישראל בכללותו, נלחם באופן ראוי. ובכל זאת, משה מבקש להדגיש שהמלחמה היא על כבודו של הקב“ה, כי מי שנוקם את נקמתו של עם ישראל בלי להבין שהוא נלחם עבור כבודו של מקום, יהפוך בסופו של דבר את נקמתו לנקמה אישית.