שתי משניות בש"ס עוסקות בשאלה, אם אדם שיצא מחוץ לתחום שבת לצורך פיקוח נפש, רשאי לחזור ולהיכנס לתחום.
המשנה הראשונה, במסכת ראש השנה (כג:):
חצר גדולה היתה בירושלים. ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהו רגילין לבא.
בראשונה לא היו זזין משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח.
ולא אלו בלבד, אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת – הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח.
עיקרה של המשנה עוסקת בהיתר של רבן גמליאל לעדים שהגיעו לירושלים במהלך השבת כדי להעיד על החודש, ללכת אלפים אמה לכל רוח.
המשנה השניה, במסכת עירובין (מד:):
מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה – יש לו אלפים אמה לכל רוח. אם היה בתוך התחום – כאילו לא יצא.
כל היוצאים להציל חוזרין למקומן.
ראשית, הגמרא מתייחסת לשינוי בסגנון בין הרישא לסיפא של המשנה. ברישא נאמר, שלמי שיצא ברשות יש רק אלפים אמה לכל רוח. ואילו בסיפא נאמר, שיש לו רשות לחזור למקומו, גם אם הוא מרוחק יותר מאשר אלפים אמה.
הגמרא אומרת, שיש הבדל בין מי שיצא ברשות, שהכוונה לעדים היוצאים לעדות החודש, ובין מי שיצא להציל, שלו מותר לחזור למקומו, ולא רק אלפים אמה. אולם, הגמרא אינה מסבירה את טעם ההבדל. וכפי הנראה, נחלקו בו הראשונים.
שיטת רש"י
רש"י מפרש:
דילמא להציל שאני – ומי שיצא ברשות דמתניתין – איכא לאוקמי בעדות החדש, ובחכמה הבאה לילד, אבל הבא להציל מאויבים – יש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו, הלכך אפילו טובא נמי יכנסו לעיר.
רש"י כותב, שמי שיצא להציל מאויבים, לא יכול להישאר 'בחוץ', כי זה מסוכן. מדבריו נראה, שאם אין סכנה, אין ליוצא להציל מעמד שונה מזה של היוצא ברשות, שניהם יכולים ללכת רק אלפים אמה.
בהמשך, שואלת הגמרא בעירובין שואלת סתירה בין המשניות. במשנה בראש השנה נראה, שלאחר שהצילו, מותר למצילים רק ללכת עד אלפים אמה ממקומם. ואילו במשנה בעירובין נאמר שהם רשאים לחזור למקומם, אפילו אם הוא מרוחק יותר מאלפים אמה?
כאן עונה הגמרא שני תירוצים. התירוץ הראשון הוא תירוצו של רב יהודה:
אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן.
רש"י מסביר, שבאמת אין היתר לחזור יותר מאשר אלפים אמה. אלא, שהיינו חושבים שמותר למצילים רק לחזור בגפם, למרות שהם מחוץ לתחום שבת. אבל לטלטל את כלי הנשק, שזה קשור כבר למלאכת הוצאה, לא הותר להם. המשנה מחדשת, שהתירו גם לחזור עם כלי הנשק, שלא יפלו בידי האויב.
התירוץ השני הוא תירוצו של רב נחמן בר יצחק:
רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן – שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן – שנצחו אומות העולם את עצמן.
שוב, על פי הסברו של רש"י, נראה, שאם נצחו ישראל, אין חשש סכנה להישאר בחוץ, ולכן מותר רק אלפים אמה. לעומת זאת, אם נצחו אומות העולם, יש חשש סכנה, ולכן מותרים לחזור גם יותר מאשר אלפים אמה, עד שיגיעו למקום מבטחים.
משיטת רש"י נראה, שמעולם לא הותר ליוצאים להציל, אלא להסתובב למרחק של אלפים אמה, ומעולם לא הותר לטלטל לאחר מעשה ההצלה. רק במקום שיש סכנה להישאר בחוץ, התירו להם לחזור פנימה, או לטלטל את ציודם איתם.
מסתבר, שהיות וכל איסור תחום שבת הוא איסור דרבנן, חכמים הקלו בו, כאשר מדובר באדם שיצא ברשות. אולם, ההיתר מוגבל לנושא של תחום שבת בלבד.
שיטת התוספות
התוספות (מד: ד"ה כל היוצאים") כותבים:
כל היוצאין להציל חוזרין למקומן – הא דלא חשיב ליה בפרק קמא דביצה (דף יא:) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם.
מדברי התוספות מתבאר, שהם הבינו שההיתר של היוצאים להציל לחזור למקומם, הוא מכח הסברא ש'התירה סופם משום תחילתם'. בפשטות, הרי זה כעין מה שאמר רבן גמליאל במשנה במסכת ראש השנה (כא:):
בין שנראה בעליל, בין שלא נראה בעליל – מחללין עליו את השבת. רבי יוסי אומר אם נראה בעליל – אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד, שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים – נמצאת מכשילן לעתיד לבא.
כלומר, טעם ההיתר ביוצאים להציל, הוא כדי שלא יימנעו מלהציל גם בפעם הבאה. כדעת התוספות נראה גם ברשב"א (ביצה יא: ד"ה בפלוגתא) וברבנו יונתן מלוני"ל בסוגיה בעירובין.
לפי גישה זו, יש טעם לומר, שההיתר לחזור הוא גם במקום איסור דאורייתא. יש לשים לב, שהעדים הולכים בשבת עם אוכל וציוד הליכה (כמבואר במשנה בסוף פרק ראשון של ראש השנה), כך שהמשך הליכתם לירושלים כרוך בחילול שבת של טלטול ברשות הרבים.
לשיטה זו, בפרט אם מבינים שלדעת התוספות גם איסורי תורה מותרים, לא ברור לגמרי מה המשך סוגיית הגמרא. בפשטות, הבסיס להסבר הוא, שההיתר לחזור מחשש 'נמצאת מכשילן לעתיד לבוא', לא שייך בכל מצב. הוא מאוד תלוי בנסיבות. וסוגיית הגמרא מתייחסת לעובדה שהמשנה נוקטת באופן מוחלט, שמותר לחזור למקום הראשון, ולכן הגמרא מחפשת היתרים מוחלטים[1].
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם כתב את המסקנות מסוגיית הגמרא בשני מקומות. בפרק כז (הלכה יז) כתב:
היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות, יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח…
וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו. ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן.
זהו תירוצו של רב נחמן בר יצחק, שנזכר לעיל. בנוסף, הרמב"ם מזכיר הלכה זו גם בפרק ב (הלכה כג):
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
כאן הרמב"ם כותב שהיוצאים להציל מותרים לחזור, ומזכיר את הנימוק 'כדי שלא להכשילן לעתיד לבא'. ובנוסף, הוא אינו מזכיר שום הסתייגות הקשורה בשאלה אם יש הגויים תקיפה או לא.
הרבה מן האחרונים הבינו, שדברי הרמב"ם משלימים זה את זה. אין לדעת הרמב"ם היתר לחזור, אלא כאשר יד הגויים תקיפה. לפי זה, הרמב"ם סובר כשיטת רש"י. אבל יש מן האחרונים שחילקו בין שתי ההלכות, כאשר אותה אבחנה שהצענו בשיטת התוספות, בין היתר ההליכה אלפים אמות ממקום ההצלה, שהוא היתר מוחלט, ובין חזרה מסוייגת, שתלויה ב'נמצאת מכשילן לעתיד לבא', היא האבחנה בין פרק ב לפרק כז.
היקף ההיתר לשיטת התוספות וההולכים בדרכו
גם לשיטת התוספות, נחלקו האחרונים בשאלה עד כמה ההיתר נרחב. מחד, התוספות השוו את הדין של היוצאים להציל למושג של 'התירו סופן משום תחילתן', ושם מדובר אך ורק על התרת איסורי דרבנן. אולם, כאמור, כשרבן גמליאל התיר לעדים להמשיך ללכת מלוד לירושלים, הם מן הסתם נשאו איתם גם מזונות וציוד להליכה, כפי שאומרת המשנה בסוף פרק ראשון של ראש השנה, ואם כן, גם הוא התיר לעבור על איסורי דאורייתא, כדי שלא יכשלו לעתיד לבוא.
ואכן, נחלקו האחרונים. מדברי החתם סופר (שו"ת או"ח סימן רג) נראה שהבין שהיוצאים להציל מותרים לחזור גם באיסור דאורייתא. כך נקטו למעשה גם האגרות משה (אורח חיים ד סימן פ), היכל יצחק (אורח חיים לב), ישכיל עבדי (ה, מד), מנחת אשר (ב, מ) ועוד. לעומת זאת, הגרש"ז (מנחת שלמה א, ח), ציץ אליעזר (ד, ד) ועוד, החמירו בדבר.
דרך ההכרעה במחלוקת הפוסקים
כיצד יש להכריע במחלוקת זו? מחד, מדובר בספק דאורייתא, והכלל הוא ספק דאורייתא לחומרא. ומצד שני, הרי הסיבה שמקילים היא מחשש ש'נמצאת מכשילן לעתיד לבא'. אולי חשש זה נחשב כספק פיקוח נפש, שבו אין הולכים אחר הרוב, אלא הולכים תמיד להקל.
בנודע ביהודה (תניינא, יורה דעה סימן רי) דן בשאלה אם מותר לנתח אדם שנפטר, כדי שיוכלו ללמוד על המחלה שממנה נפטר, כדי להציל מי שאולי יחלה במחלה זו בעתיד. בתוך התשובה, הוא עוסק גם בשאלה אם זה נחשב ספק פיקוח נפש. ותשובתו:
את כל אלה כתבתי לפי דבריכם שאתם קורים זה פיקוח והצלת נפש. אבל אני תמה הלא אם זה יקרא אפילו ספק הצלת נפשות א"כ למה לכם כל הפלפול והלא זה הוא דין ערוך ומפורש שאפילו ספק דוחה שבת החמורה..
ואמנם כל זה, ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל… אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו, אולי יזדמן חולה שיהיה צריך. לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן. שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן, יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה.
ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה.
הנודע ביהודה טובע כלל, שיש הבדל אם יש חולה לפנינו, שאז מחללים שבת אפילו עם ספק רחוק של פיקוח נפש, ובין מצב שבו אין חולה לפנינו. כדברים האלו כותב גם החתם סופר (שו"ת, יו"ד שלו). לכאורה, זה המצב גם בנדון דידן, שהרי החולה הקיים, כבר נתרפא.
אלא שבמבט נוסף, דברי הנודע ביהודה אינם מספיקים די להכריע. הנודע ביהודה מוכיח מכך שחכמים לא התירו לעשות את כל המלאכות, שמא ימצא חולה שיש בו סכנה. אולם, לדעת המקילים בנדון דידן, בשאלה המסויימת, של חזרת מי שיצא להציל אחרים, חכמים באמת התירו איסורי תורה כדי להימנע מפיקוח נפש עתידי. אם כן, עדיין מדובר בספק נפשות, ולכאורה, הכלל הוא שיש ללכת בו לקולא.
מעבר לכך, יש לזכור עוד שני שיקולים.
הראשון, בתי חולים הם מקום מסוכן. על פי נתונים שהתפרסמו, אלפי אנשים מתים מדי שנה עקב מחלות וזיהומים שנדבקו בהם בבתי החולים. שהות מיותרת בבית החולים, אינה מומלצת.
והשני, לעיתים תכופות, אדם ששוחרר מבית החולים, אינו בריא לחלוטין. השהות במשך זמן ממושך, תהיה קשה עבורו, ולעיתים, מסוכנת כשלעצמה.
שיקולים אלו בהחלט מצטרפים להטות את הכף לטובת הדעות המקילות.
אולם התמונה אינה שלמה בלי זווית נוספת: לנו, כחברה, אמור להיות פתרון שחוסך חילול שבת מיותר, ובהקשר של חזרת חולים ומלוויהם, וכמובן חזרה של הסגל הרפואי, אכן קיים פתרון כזה. ניתן ליסוע עם נהג גוי. הדבר נכון במיוחד בהקשר של חזרה של סגל רפואי, שהיא פעולה שנעשית מדי שבת, אפשר להתארגן, כדי לדאוג לחזרה על ידי נהג גוי.
היקף ההיתר ביחס לאנשים שונים ומצבים שונים
נושא התשובה של האגרות משה (שם) הוא חזרה להציל של מתנדבי ארגון הצלה, אבל הוא מתייחס בתשובתו גם לרופאים. לדעתו, ההבדל העיקרי הוא בשאלה לכמה זמן הם חשבו מראש שיצאו. אם חשבו שיצאו לזמן קצר, ויסיימו עוד בתוך השבת, יש להתיר להם לחזור. אולם, אם כשיצאו היה מקום סביר לחשוב שהחזרה תהיה ממילא אחרי שבת, הרי שהסכימו כבר ’לוותר לגמרי‘ על השבת, ואינם רשאים לחזור, אם במפתיע הסתיימה שליחותם מוקדם מהצפוי.
הרב הרצוג (היכל יצחק שם) כתב שאנשי משטרה, היות ומדובר במשהו שהם עושים לפרנסתם, ולא בהתנדבות, אין חשש שיחליטו להימנע מלהציל, ולכן לדעתו אין להם היתר לחזור למקומם. לעומת זאת, גם בישכיל עבדי (שם) וגם בעמוד הימיני (סימן ח) כתבו שגם באנשי מקצוע, שייך החשש שימנעו מלעבוד בכלל במקצוע. דומה שזו גם דעתו של האגרות משה, כפי שהוסבר לעיל. גם במנחת אשר (שם) התיר גם לרופאים לחזור לביתם תוך חילול שבת.
לגבי בני משפחה היוצאים ללוות חולה לבית החולים, יש מקום לומר שכיוון שהם קרובי משפחתו, אין חשש שיתעצלו מלעסוק בהצלתו. אבל גם בהקשר זה, מורי ורבי, הרב שבתי רפפורט שליט"א ציין, שלפעמים עושים שיקולים של נוחות ודוחים את היציאה מהבית לבית החולים, כדי לא 'להיתקע' בבית החולים לכל השבת.
כיצד ליישם את הדברים האלו למעשה?
ביחס לאנשי סגל רפואי, אכן, צריך להשקיע זמן, מאמץ ארגוני וגם מאמץ כלכלי מסויים, בהיערכות מראש – על ידי שימוש בנהג גוי או פתרונות דומים (כמובן, אנשים שהם כוננים עם אמבולנס וכדומה, רשאים לחזור למקום הכוננות שלהם, וזה לא קשור לנדון דידן).
אני חושב שכדאי גם להתייעץ בכל מקרה לגופו. עצם ההתייעצות עם הרב עשויה לעזור לאדם להשקיע יותר מאמץ בחיפוש אחר פתרונו חלופיים, מלבד נסיעה חזרה באיסור תורה.
ביחס לחולים ומלוויהם, דומני שהמלווה צריך לדעת ש'יש פת בסלו'. כלומר, החזרה באיסורי תורה, אפשרית. עם זאת, ברור שרצוי להימנע ממנה במידת האפשר, ולכן, ראוי שהמלווה ישתדל למצוא פתרון אחר. אני מאמין, שאדם ירא שמים, שיודע להיזהר בחילול שבת סתם, יסכים לוותר ולשהות זמן קצר בבית החולים, אם צאת השבת קרוב, כשהוא יודע, שאם השהות תעיק במיוחד, הוא יוכל לחזור לביתו.
*********
[1] כך מסביר הרב הלפרין ב'רפואה מציאות והלכה' סימן ח פרק ו. באגרות משה (אורח חיים ד סימן פ) הלך בדרך קצת יותר מורכבת, הבנויה על אבחנה שהוא עושה בין מצבים שונים בשאלה אם מותר לחזור מדין 'נמצאת מכשילן לעתיד לבא'.