אכילה שלא כדרך הנאה

הגמרא בעבודה זרה סז: אומרת:

תניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך כל הראויה לגר קרויה נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה.

מכאן, שדבר איסור שנפסל מאכילת אדם, אין בו איסור דאורייתא.

ובגמרא בפסחים (כא.) חוזר העיקרון הזה:

משנה: כל שעה שמותר לאכול, מאכיל לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו. גמרא: מותר בהנאתו פשיטא!לא צריכא, שחרכו קודם זמנו. וקמ"ל כדרבא, דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו.

רש"י: פשיטא – דהא אמרת מאכיל ומוכר, היינו הנאה. לא צריכא – והאי מותר, אלאחר זמן קאי, וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו, שבטל טעמו ומראיתו.

הרי שחמץ שחרכו אותו (וכלשון רש"י – שחרכו אותו באור יפה, שבטל טעמו ומראיתו), מותר בהנאה.

הר"ן (בפסחים, על הרי"ף ה:) כותב שכשם שהחמץ הזה מותר בהנאה, הוא מותר גם באכילה, ולא חל עליו בכלל שאם איסור:

חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. פירוש: כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו דאי לאו הכי אמרי' בפרק אלו עוברין (דף מה ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לאכול לכלב צריכה ביעור. ודאמרינן מותר בהנאתו, בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ. אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפי' אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי:

מדברי הר"ן נראה, שהוא מתיר באכילה את החמץ הזה כשנפסל מאכילת כלב[1], דווקא משום שלא בא לכלל איסור. אבל אחרי שבא לכלל איסור, שוב אינו מותר בהנאה אפילו נפסל מאכילת כלב.

אבל הרא"ש (פסחים פרק ב סימן א) כותב:

יש שרוצים לומר לאו דקא הנאה, דהוא הדין נמי אכילא, דעפרא בעלא הוא. ולא מסתבר, דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה, אסור. וכן כתב הרב הברצלוני, וזו לשונו: והני מילי דמותר בהנאה לאחר זמנו, אבל באכילא לא…

כלומר, דווקא בהנאה מותר החמץ, אבל באכילה הוא אסור, משום סברת 'אחשבי' – שכיוון שהוא אוכל אותו, הרי הוא מחשיב אותו כאוכל, ובמקרה כזה יש איסור אכילה.

לשיטת הרא"ש יש לומר, שאף שהגמרא בעבודה זרה אמרה שאין איסור דאורייתא באכילת נבלה שאינה ראויה לגר, הרי שאיסור דרבנן – יש[2].

גם בדברי הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ה) מבואר, שהאוכל אוכל שאינו ראוי לאכילה עובר על איסור דרבנן:

אכל אוכלים שאין ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין או ששתה משקין שאינן ראויין לשתייה כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות.

אמנם, המרדכי (פסחים פרק ב, רמז תקמה) מביא שיטה מקילה עוד יותר:

כתב רבינו אבי העזרי, דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכל שכן מאפרן. דתנן כל הנשרפין אפרן מותר ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר. אך בכלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וכוותיה קי"ל ושאר איסורין מותרין אפילו באכילה דהכי אמר ר' יוחנן שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור והא דנקט פטור לאו דוקא אלא פטור ומותר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור. ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר

מדברי הראבי"ה מבואר, שהוא למד שאין בכלל איסור אכילה שלא כדרך הנאה, ורק לבריא יש להיזהר בדבר. אבל בעצם גם לבריא מן הדין מותר. בפשטות, ניתן לומר ששיטה זו היא כשיטת הר"ן.

בדעת הטור יש לכאורה סתירה. בסימן תמב פסק הטור כדעת אביו הרא"ש. אבל בסימן תריב הטור מצטט את הראבי"ה ללא חולק.

את הסתירה זו הקשה השאגת אריה (סימן עה):

ומהתימה על הטור שבאורח חיים סימן תמב הביא במסקנא הסכמת אביו דבאכילה אסור הא דחרכו קודם זמנו, וגבי יום הכיפורים (-בסימן תריב) הביא דברי אבי"ה דבאוכלין שאינן ראויין אפי' איסורא ליכא וכבר נתבאר שלא די שדבריו סותרין דברי אביו הרא"ש ז"ל אלא שדבריו סותרין זה את זה.

ראיתי במאמר של הרב יועזר אריאל (שימוש בתרופות העשויות מחומרי איסור, תחומין טו) שכתב ליישב דעת הטור:

ליישוב קושיה זו יש לומר, שביום הכיפורים האיסור הוא על הגברא – האכילה היא אמצעי, שכתוצאה ממנה מושבת העינוי, שעליו מצווה האדם ("ועניתם את נפשותיכם"). אוכל שאינו ראוי לאכילה אינו משבית את העינוי, ואינו מיישב את דעתו של האדם, אלא אדרבה מגדיל את העינוי. על כן, גם אם המאכל נעשה חשוב בעיני האדם האוכלו, זהו רק ביחס לחפצא של המאכל, אבל ביחס לתוצאות, לא השפיע המאכל על האדם, ולא התבטלה מצות העינוי. אבל בחמץ ושאר איסורים התורה אסרה את החפצא של המאכל. המאכל מצד עצמו הוא אסור, והאכילה בעצמה אסורה, ללא קשר עם תוצאות השפעתה על האדם. על כן, אם האדם אוכל מאכל שאינו ראוי, המאכל נהפך למאכל חשוב, וחל עליו איסור מדרבנן, כפי שיתבאר עוד להלן.

על כל פנים, למעשה נוקטים האחרונים להחמיר כדעת הרא"ש והרמב"ם, שיש איסור דרבנן באכילת איסורים שלא כדרך הנאתם. השולחן ערוך (אורח חיים סימן תריב סעיף ו) פוסק:

אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה, או שאכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד שקץ במזונו, פטור.

וכתב עליו המשנ"ב (סקט"ו):

פטור – דאכילה גסה לא שמה אכילה. ומכל מקום, לכתחילה יש איסור בזה. וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה.

התרפאות באיסורי דרבנן

גמרא פסחים כה ע"ב:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה. אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור? א"ל האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא. 
 איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא.

בפשטות, לפי האיכא דאמרי השני, היה מותר לרבינא למרוח את ביתו בקליפות ערלה, כיוון שאין זה דרך הנאה, אף שהיא לא היתה בגדר חולה שאין בו סכנה. כלומר, מותר להנות מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתם, לצורך חולה שאין בו סכנה.

הר"ן (שם ו: מדפי הרי"ף) כותב:

וראיתי מי שכתב, דמהא שמעינן, דמתרפאין בכל איסורי הנאות של דבריהם, כגון חמץ שעבר עליו הפסח, וכלאי הכרם בחוצה לארץ, אפילו בחולי שאין בו סכנה. ומיהו, לענין אכילה אין לנו. דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה. ואני אומר, שאם באנו לחלוק, אפשר שאין מתרפאים אף באיסורי הנאות של דבריהן כדרך הנאתן, דדילמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורם של דבריהם כדרך הנאתן.

כלומר, לדעת הר"ן, רק בשאר הנאות התירו איסור שלא כדרך הנאתו לחולה שאין בו סכנה, ולא באכילה. ואולי אף באיסורי הנאה מדבריהם לא התירו במקרה כזה.

השאגת אריה (שם) מסתפק, אם כשם שהחמירו באכילה גם כשאינו דרך הנאה, כך יהיה גם אם האוכל אינו ראוי לאכילה:

ומדלמדו דמתרפאין באיסורי הנא' דדבריהן מדמתרפאין בשלא כדרך הנאתן ואפ"ה ס"ל דלענין אכילה אין לנו ש"מ דס"ל דשלא כדרך אכילתן דאסור באיסור תורה מדבריהן אין מתרפאין בחול' שאין בו סכנה א"כ ה"נ אסור ביה"כ בשאינן ראויין לאכילה ושתיה בחולה שאין בו סכנה או איפשר דבשאינן ראויין שרי טפי דאין שם אוכל ומשקה עליהם הואיל ואינן ראויין וה"ל עפרא בעלמא אבל בשלא כדרך אכילתן שם אוכל עליו לפיכך חמיר טפי דהא ביה"כ בשלא כדרך אכילתן אסור וחייב עליו כרת וכמש"כ בסי' שאח"ז ואילו על שאינן ראויין פטור עליהן. וה"נ בשר בחלב וכלאי הכרם לוקין עליו אפי' בשלא כדרך אכילתן והנאתן כדאמר שם בפ' כ"ש ואילו בשאינן ראויין מסתבר' דאפי' בבשר בחלב וכלאי הכרם נמי פטור עליהם שהרי נותן טעם לפגם בבשר בחלב נמי שרי וטעמא משום דאינן ראויין לגר כדאמר בפ"ב דעכו"ם ש"מ דאוכלין שאינן ראויין קילי טפי משלא כדרך אכילתן. הילכך י"ל אפי' את"ל דבשלא כדרך אכילתן אין מתרפאין מ"מ באינן ראויין מתרפאין ביה"כ ומותר לאכלן לרפואה אפי' שלא במקום סכנה משום דקילי טפי.

צד הקולא הוא, שכאשר מדובר באוכל שאינו ראוי לאכילה, הוא לא נחשב בכלל איסור, ולכן הוא קל מאוכל שהוא חפצא של איסור, אלא שנהנה ממנו שלא כדרך הנאתו.

למעשה, בשאגת אריה מחמיר בזה:

ומסתברא לי דאוכלין ומשקין שאינן ראויין אפי' לרפואה אסור דכיון דאכלן אחשבינהו…

וסברתו, שכיוון שאוכל, הרי אחשבינהו וממילא יהיה בזה איסור.

אמנם, בדברי הראבי"ה שהבאנו קודם מבואר שהוא מתיר לחולה שאין בו סכנה לאכול איסור שלא כדרך הנאתו.

כך עולה גם מדברי הרמב"ם. שכן, בהלכות מאכלות אסורות (פרק יד) פסק הרמב"ם:

הלכה י: כל האוכלין האמורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה. חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה: הלכה יא: כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי. או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין. או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור. ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב:

הרי שהרמב"ם משווה אכילה שלא כדרכה ואכילת דברים שאינם ראויים לאכילה, ושניהם מוגדרים כדברים ש'אינו כדרך הנאתם'. ובהלכות יסודי התורה (פרק ה הלכה ב) פסק הרמב"ם:

במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה? בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ. אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה. או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן. לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה:

הרי התיר בפירוש אכילת איסורי הנאה שלא כדרך הנאה לחולה שאין בו סכנה.

וכן מבואר בדברי השולחן ערוך (יורה דעה סימן פד סעיף יז):

שרץ שרוף, מותר לאכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הוא.

וכן פסק גם הרמ"א (יורה דעה סימן קנה סעיף ג).

כדי ליישב את הדברים עם שיטת הרא"ש שיש סברת 'אחשביה' כתב בהגהות יד אברהם (לשולחן ערוך יורה דעה סימן פד):

דחוליו מוכיח עליו, שאינו אוכלו מחמת חשיבותו, רק משום רפואה.

אם כן, המסקנה היא שמותר לחולה שאין בו סכנה לאכול איסורים שלא כדרך הנאתם – או כשהם אינם ראויים לאכילה, או בדרכים אחרות שנחשבות אינו כדרך הנאתם.

אמנם, לבריא יש להיזהר[3]. וגם לחולים, כותבים הפוסקים שעדיף שישתמשו בתרופות עם הכשר, אלא שאין צורך לשנות, אם הרופא לא אומר שזה ממש אותו דבר.

בעל מיחוש בעלמא

ביחווה דעת (חלק ב סימן ס) כתב להחמיר בבעל מיחוש בעלמא:

בסיכום: מותר לחולה שאין בו סכנה להשתמש בטבליות וגלולות, אף על פי שיש לחשוש בהן לתערובת חמץ. ובלבד שלא יהיה בהן הנאה לחיך. וכל זה בחולה שחלה כל גופו, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להתיר. (וכן כתב במגן האלף סימן תסו סוף סק"א).

ובמנחת שלמה (חלק א סימן יז אות ג) הסתפק בזה:

לא ברור אצלי מהו הגדר של חולה לענין נד"ד שהרי מצינן דאסרי רבנן רפואה בשבת ולא התירו אלא לחולה שאב"ס שנפל למשכב או כאיב לי טובא אבל לא עבור כאב ראש רגיל או כדור שינה וכדומה, וא"כ אפשר שגם בנד"ד לא שרי אלא בחולים כאלה, אך גם אפשר דשאני שבת שעיקר איסור רפואה הוא עבור חולה ולכן אמרינן שרק בכה"ג הוא דשרי, משא"כ בנד"ד הרי יש גם שכתבו בדעת התוס' שמותר אפי' לבריא, וא"כ אפשר דבכל ענין של חולי קצת שרי וצ"ע.

[1] ואף שבדרך כלל צריך שיפסל רק מאכילת אדם, מדין 'אינה ראויה לגר', בחמץ מחמירים יותר, משום שראוי לחמע בה עיסות אחרות – כן כתב הר"ן (יג: מדפי הרי"ף) והביאו המשנ"ב (סימן תמב סק"י).

[2] וכן כתב הט"ז אורח חיים סימן תמב סק"ח.

[3] למשל לשונו של הציץ אליעזר (חלק י סימן כה פרק כ): "רק משום ישראל קדושים הם יש לחזר לכתחילה אחרי כל הדרכים שלא יהא בהם כל תערובות חמץ שהן".