טעמה של מצוות ציצית מבואר בכתובים: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו), וכן נפסק גם בשולחן ערוך (אורח חיים ח, ח): " יכוון בהתעטפו, שציוונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם".
אולם, התורה אינה אומרת באיזה אופן בדיוק הציצית עוזרת לזכור את כל המצוות.
דרך אחת, ציורית במקצת, עולה מסיפור המופיע בגמרא במנחות (מד.):
מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית. שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן… נכנס, הציעה לו ז' מטות… ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו. נשמט וישב לו ע"ג קרקע… אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך אלא מצוה אחת ציונו ה' א-הינו וציצית שמה וכתיב בה… נדמו עלי (-הציציות) כד' עדים.
הסיפור מתאר, כיצד הציציות עצמן, הן שמזכירות לאדם את הבורא ומצוותיו. יש לצרף לכך את דברי המדרש המפורסמים, המובאים בגמרא שם (לעיל מג:):
היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.
אם מראה הציציות הוא שמזכיר את הקב"ה, הרי שעיקר הדגש בציצית צריך להיות על כך שהציציות יהיו מובלטות כלפי חוץ, ויהיה אפשר לראות אותן. כך פוסק גם השולחן ערוך (שם סעיף יא): " עיקר מצות טלית קטן, ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות".
כיוון נוסף, עולה ממדרש נוסף הנזכר בגמרא במנחות שם:
היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו: לאחד אמר הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב. ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא.
כאן הציצית מתוארת כ'חותם עבדות'. כשם שהחותם הוא סמל למרותו של האדון, כך הציצית היא סמל לקבלת עול מלכותו של הקב"ה. על פי גישה זו, אפשר לומר שהציצית מזכירה לאדם את היותו עבד ה', מחמת העובדה שהוא לובש מדי בוקר, את מדיו של 'חייל בצבא ה'.
כהמשך לגישה זו כותב האברבנאל (דברים כב, יב):
להגיד, שראוי לאדם שיתנהג כפי השלמות ויהיו פעולותיו אמתיות מפורסמות וגלויות בענין שיהיו ניכרים החסרונות והשלמיות כל אחד כפי מה שהוא…. ולכן אמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. רוצה לומר, שיוליך עמו סימנים להראות את העמים כלם שהוא איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, ובזה מההיגלות וההוראה והפרסום.
כלומר, הציצית הגלויה היא סימן לכך שהאדם לא מתבייש בכך שהוא עבד ה'. הוא אינו מסתיר את הדברים בבחינת 'היה יהודי בביתך ואדם בצאתך'. אלא גאה באמונתו. יש בכך כמובן כדי לחזק את קיום המצוות שלו.
מפרשים אחרים הדגישו את היותו של הלבוש חותם קבוע. ישנן מצוות שאדם עושה לפרקים. אולם, ישנן מצוות שאדם עושה באופן קבוע. כלשון הגמרא (שם):
ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן.
כלומר, הציצית, יחד עם התפילין והמזוזה, הן מצוות שגורמות לכך שאדם יהיה קשור כל היום בעשיית רצונו של הקב"ה. כלשונו של הרמח"ל בדרך ה' (חלק ד פרק ו):
ענין הציצית הוא, כי הנה רצה האדון ב"ה שיהיו ישראל מתוקנים בכל בחינותיהם בעניני קדושה, ועל כן נתן להם מצות לכל זמניהם וכפי כל מקריהם, כדי שיתוקנו בכולם, והנה מכלל מה שלאדם הוא המלבושים שהוא לובש, ולמען גם הם יתוקנו בקדושה, צוה שיושם בהם הציצית, ואז נמצאים נתקנים בקדש.
כיוון נוסף בעניינו של הבגד מבואר בדבריו של המשך חכמה (במדבר טו, לח):
והנה הבריאה בכללה מצאנו להכתוב שמכנה האצילות הראשונה בשם מלבוש… והוא כי כמו המלבוש חוצץ ומכסה האדם אשר לא יראה האדם ובשרו, רק לבושו, כן להבדיל, כביכול, אם כי באמת אין חוצץ ואין מבדיל… אבל לעין המוחש השפל אשר בל יוכל להשיג שום רוחניי ומכל שכן כבודו יתברך. הבריאה היא כמו מעטה להמאציל עד כי איש בער לא ידע, ולכן נקרא כללות הבריאה בשם בגד.
ולפי הקדמתנו כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי שהוא ישלים אותה, ושהוא יוציאנה לשלמותה, ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית, ולהורות כי המציאות היא בגד שמשני צדדיו יש עדיין חוטין שלא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ה' גם בזה עזר ממרום תסעדהו.
הבריאה היא 'לבוש' והסתר לבורא עולם. והיא אינה שלמה. הציצית היא בעצם בגד שאינו מושלם – החוטים בקצהו אינם ארוגים עד תומים – כדי ללמדנו, שהבריאה שברא הקב"ה לא מושלמת. וחובתנו, להמשיך את מלאכת הבורא ולהשלימה.