בראשיתה של פרשת וירא, מיד אחרי בשורת לידתו של יצחק, מתקיים 'משא ומתן' בין ריבנו של עולם ובין אברהם אבינו, בשאלה אם להפוך את סדום או לא. הקב"ה מיידע את אברהם על כוונתו להפוך את סדום, ואברהם מנסה בכל כוחו לבטל את רוע הגזירה. אולי יש חמישים צדיקים בעיר, אולי רק ארבעים וחמישה? אולי רק אחד? בתוך הוויכוח, אברהם משתמש בביטויים חריפים כלפי הקב"ה – "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". אברהם מצטייר כמי שאינו מוכן 'לוותר' לקב"ה כאשר מדובר בעניין מוסרי.
והנה, בסופה של הפרשה, אברהם מצטווה לעקוד את בנו. גם כאן מדובר בצו נוראי – כיצד ניתן לצפות מאב להקריב את בנו יחידו, למען מטרה נעלה ככל האפשר. זהו כמובן הניסיון האולטימטיבי לאברהם. אולם, מדוע אברהם אינו מתווכח? לאן נעלם כל הלהט שבו השתמש אברהם כדי להגן על אנשי סדום? מדוע הוא אינו נושא ונותן על חיי בנו?
למעשה, ישנו הבדל גדול בין שני האירועים. הוויכוח של אברהם ביחס לאנשי סדום לא נגע לו אישית. אברהם לא היה בסיכון, ולא היה קורה לו שום דבר. לעומת זאת, מעשה העקידה נגע ישירות לאברהם.
מאבקו של אברהם אבינו למען אנשי סדום מלמד אותנו על אופיו של העיסוק בדבר ה'. אין מדובר בלימוד טכני בלבד, באופן כזה שהידע ברור וידוע, ויש רק ללמוד אותו. כשאדם לומד, הוא בא עם כל המטען הנפשי והרוחני שלו, ובאופן כזה הוא מנסה להבין את דבר ה'. ואם דבר ה' נראה לו בלתי מוסרי ובלתי הגיוני, הוא צריך ללמוד את הדברים עוד ועוד, כשבמהלך הלימוד גם הבנתו את דבר ה', ופעמים רבות, גם עולמו המוסרי שלו, משתנים. אם מקבלים דבר ה' שנראה לנו בבחינת 'שופט כל הארץ לא יעשה משפט', יש ללמוד עוד ועוד את דבר ה', עד שמחלצים את ההבנה ש'אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום, בעבורם'.
אולם, בה בעת, נכונותו של אברהם לעקוד את בנו בלי שאלות מלמדת אותנו, שאת המפגש הזה שבין המוסר הפנימי ובין דבר ה' החיצוני, יש לערוך בעיקר כאשר הדיון נוגע לאחרים בלבד. כאשר הדיון נוגע גם ללומד, שומה עליו לבחון את עצמו היטב, אם מה שהוא אומר אכן מגיע מלב טהור , או שמא הוא מגיע בעיקר מנגיעה אישית. אולי במקרה כזה, עדיף להתמקד בנכונות להתמסר לחלוטין לדבר ה', ופחות בניסיון ללמוד מחדש את דבר ה' דרך עולמנו האישי. הנגיעה האישית מחייבת אותנו לכל הפחות לזהירות, כשאנו באים לנסות ללמוד מחדש את דבר ה'. ואדרבה, כשאדם מראה שהוא מוכן למסור את נפשו על ציווי שנראה לא הגיוני ואף לא מוסרי, כשיש לו נגיעה אישית, יש בכך כדי לתת לגיטימציה לאותם מצבים שבהם הוא חושב שדבר ה' כפי שהוא מבין אותו בשלב ראשון, הוא לא מוסרי, ויש ללומדו מחדש.
בתקופתנו עולות קריאות רבות ללמידה מחודשת של התורה, תוך ניסיון להתאמתה לעולם הערכים של בני הדור. המעשה הזה לא פסול באופן מהותי. כמו אברהם בשעתו, גם אנו יכולים לתהות על המוסריות שבהלכות מסוימות, ולרצות ללמוד אותן מחדש. אבל תהייה זו צריכה להיעשות על ידי אנשים שחייהם מבטאים את נכונותם להתמסר בכל מאודם לקיום מצוות התורה, גם כשזה קשה.