הגמרא בבבא קמא (ס:) דנה בשאלה "מהו להציל עצמו בממון חברו". הדיון נסוב סביב ימי מלחמות דוד בפלישתים, כאשר על פי המדרש, הפלשתים היו מתחבאים בתוך ערמות תבואה של ישראלים, ונשאלה השאלה האם ניתן להילחם בהם ולהינצל ממארב הפלשתים ע"י שריפת אותן ערימות תבואה, בלי אישור הבעלים. שהרי הלוחמים מצילים את עצמם ע"י נזק לממונו של בעל התבואה. מסקנת הגמרא היא, שאדם אינו רשאי להציל את עצמו בממון חברו.
מדברי רש"י במקום (ד"ה ויצילה) נראה, שהוא הבין שהספק של הגמרא הוא בשאלה האם אכן מותר להילחם באופן כזה, כשמסקנת הגמרא היא שאסור
לעומת זאת, מדברי התוספות (ד"ה מהו) נראה, שהדיון הוא בשאלה האם יש חובת תשלומים לאחר ההצלה. כלומר, פשוט שהלוחמים רשאים לשרוף את ערמות התבואה כדי להינצל. שהרי פיקוח נפש גובר גם על איסור גזל. כל הספק הוא, האם הם צריכים לשלם לאחר מכן. בדרך זו הלכו גם רוב הראשונים.
שיטת רש"י זוקקת ביאור. כיצד יתכן לומר שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו? הלא פיקוח נפש דוחה כל עברות שבתורה מלבד ג' עברות החמורות?
ראשית, מצינו כמה שיטות תנאים שאולי אכן סוברות שגם איסור גזל אינו נדחה מפני פיקוח נפש. למשל, כך מסביר הרמב"ן (בחידושיו לכתובות) את דעת רבי מאיר במסכת כתובות (יט.): "עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו – יהרגו ואל יחתמו שקר".
ובשו"ת בנין ציון (סימנים קסז – קע) האריך לבסס שיטה זו. היסוד של הסברא הוא, שכל העברות שבין אדם למקום נדחות מפני פיקוח נפש, אבל אדם אינו צריך למסור את רכושו למען חייו של האחר.
דרך אחרת בהסבר דברי רש"י עולה מדברי הרב פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה א, ריד) והרב עוזיאל (משפטי עוזיאל א, יורה דעה כח). שניהם מסבירים, שהמציאות שלגביה נדונה השאלה בגמרא היא מציאות שבה פיקוח הנפש לא היה ברור לחלוטין. יתכן שהיה אפשר להילחם בפלשתים גם בדרך אחרת. במקרה כזה, סובר רש"י שצריך למצוא דרך אחרת, ולא להשתמש דווקא בפתרון שכרוך בנזק לממון הזולת.
דעה הקרובה לדעת רש"י היא דעת הראב"ד (שיטה מקובצת בבא קמא קיז:). לדעת הראב"ד, כאשר בעל הממון נמצא בפנינו, הוא מחוייב להתאמץ להציל את מי שנמצא בסכנה. ועל כן, ניתן להציל תוך נזק לממונו. אבל כאשר בעל הממון אינו נמצא בפנינו, מן הדין אי אפשר להציל באמצעות ממונו. ורק מחמת אחת מתקנותיו של יהושע בן נון, ניתן להציל גם במקרה שבעל הממון הניזק לא נמצא בפנינו.
אמנם, כאמור, שיטת רוב הראשונים, וכן המסקנה להלכה (שו"ע חו"מ שנט, ד), שמותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו, כאשר כוונתו לשלם לאחר מכן. הרשב"א בתשובה (חלק ד סימן יז) כותב, שהסיבה שמותר לאדם להציל את עצמו בממון זולתו היא, שגם בעל הממון מחוייב בהצלתו משום 'לא תעמוד על דם רעך'. אלא שבניגוד לראב"ד, הוא סובר שגם כאשר אין בעל הממון בפנינו, עדיין הוא מחוייב בהצלת חברו, ועל כן ניתן להזיק לרכושו גם שלא בפניו. הרב ישראלי (עמוד הימיני סימן טז, פרק ד אותיות יא – יב; וכן חוות דעת על נטילת אברים מן המת כאן) סבור, שכאשר בעל הממון אינו חייב במצוות, כגון כשהוא מת, הוא אכן לא חייב לפעול להצלת הזולת, אפילו במחיר חייו.
האם הכוונה לשלם מעכבת את עצם היכולת להינצל? בשו"ת בנין ציון (סימן קע) דן בשאלה אם ניתן לנתח גופת נפטר על מנת לנסות ללמוד משם כדי לרפא אדם אחר שחולה במחלה דומה. תשובתו היא, שלא רק שלשיטת רש"י אין לעשות כן, אלא גם לשיטת התוספות ודעימיה:
אכן לא בלבד לשיטת רש"י נראה דאסור אלא גם לשיטת התוספות והרא"ש… הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם… ולפ"ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר.
לא ניכנס כאן לכל סוגית ניתוחי המתים. במשפטי עוזיאל (שם) כתב שאין זה בכלל בגדר ביזוי המת, כשמנתחים אותו. אבל העקרון שנכתב בבנין ציון הוא, שהדרישה לתשלום מעכבת.
בשו"ת עשה לך רב לרב חיים דוד הלוי התייחס לעניין זה בשני מקומות. בחלק ז (סימן סב) דן במי שרצה לגזול כסף שהופקד אצלו, כדי לקנות אוכל הנצרך לחייו. תשובתו של הרב חיים דוד הלוי היתה:
יש מקום להסתפק אם מותר לאדם לגזול חברו על מנת לשלם, אך חושש הוא ביותר שלא יוכל לשלם, אם גם אז מותר לו או לאו.
וראיתי בשו"ת בית יהודה (מהרב יהודה עייאש) (יו"ד סימן מ"ז) שנשאל במי שהשעה דחוקה לו ביותר מדי, אם מותר לגנוב וכו', והביא דברי הטור הנ"ל וסיים: "ונראה דאפילו אין בידו ממה לשלם עכשיו, אלא על סמך שירוויח אחר זמן ואז ישלם אף זה קרוי תשלומין, דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ועדיין יש להתיישב בדבר". עכ"ל. והנה ברור ביותר שלא התכוון הרב לנדונו שלו שהרי דחוקה לו השעה יותר מדי, וזה ודאי שאין לו ממה לשלם עכשיו. אלא שכוונתו לדברי הטור, שהתיר על דעת לשלם. ועל זה כתב שלאו דווקא באופן שיש לו כבר עתה לשלם, אלא שבמקום זה ובשעה זאת אין כספו בידו ורוצה לגזול חברו על מנת לשלם לו, אלא גם אם עתה אין בידו ממה לשלם אבל סומך הוא על זה שירוויח אחר כך מותר, שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש. ומזה התכוון הרב ללמוד לנדונו שאין לו עתה מאומה, וההיתר לגנוב הוא על מנת שירוויח אח"כ וישלם. והנה על זה סיים הרב וכתב "ועדיין יש להתיישב בדבר", וכנראה שעדיין מסופק הרב "בית יהודה" אם מותר לגנוב מאדם על סמך שירוויח אח"כ וישלם, כי שמא לא יוכל לשלם.
אשר על כן נראה לענ"ד שאם אין אתה בטוח שבפרק זמן סביר ונראה לעין יתהפך הגלגל ותוכל לשלם חובך, הרי זה כמי שגוזל סתם, כיון שאין בכוחו לשלם אף אם ברצונו לשלם.
ונראה מדבריו שכאשר אין בכלל אפשרות לשלם, אסור לגזול, אף שנמצא במצב של פיקוח נפש. אבל בחלק ט (סימן כט) סייג את הדברים, וכתב:
ובמקור הדברים בתוס' (ב"ק ס' ד"ה מה) מבואר שמעולם לא היה ספק אם מותר להציל עצמו בממון חבירו (כי זה לא יעלה על הדעת למות ולא לגנוב) אלא שהספק היה "אם חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש" ועיי"ש. וכונת עומק דבריהם נראה לי שאין אדם צריך לחשוב באותה שעה שום מחשבה אלא בשעת הצורך יציל עצמו בממון חבירו, ואח"כ כאשר ישאל יפסקו לו שחייב לשלם. מעתה מה יעשו לאדם שאין לו ממה לשלם, הרי ברור שהנגזל יפסיד כספו… כי יתכן שמה שאסור בבירור הוא דוקא באדם שמלכתחלה גונב או גוזל להציל עצמו בממון חבירו על דעת שלא לשלם אף שחושב שיהיה לו… משום שבאותה שעה כבר עבר על איסור גניבה או גזילה. אבל המציל עצמו בממון חבירו בשעת סכנה לחייו ואינו חושב מאומה באותה שעה אין בכך שום איסור גם אם ידע באותה שעה שלא יהיה לו ממה לשלם.
ואם כן, הוא דוחה את סברתו של הבנין ציון, שמי שיודע מראש שלא תהיה לו האפשרות לשלם, אינו יכול להינצל תוך נזק לזולתו.