לאחר שהקב“ה אישר את בקשתן של בנות צלפחד לרשת את אביהן, מגיעים ראשי האבות למשפחת גלעד אל משה, ומציגים את הצד השני של המטבע – אם נשים תירשנה נחלה, הרי שאם ינשאו לבן שבט אחר, תעבור הנחלה לבני שבט אחר. הקב“ה מאשר גם את הבקשה הזו, וקובע ש“כָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו“. המסקנה המתבקשת היא, שהתורה מעודדת את השבטיות. כל שבט אמור להישאר בפני עצמו, בלי ’להתערבב‘ עם שבטים אחרים. אלא שחז“ל (בבא בתרא קכ.) אמרו, שרק בדור הכניסה לארץ נהג איסור זה. לאחר מכן, היו בני השבטים יכולים להינשא אחד לשני.

הרמב“ן והרש“ר הירש מסבירים כל אחד בסגנונו, שרק בשלב הכניסה לארץ חשוב לשמור על ההפרדה בין השבטים. ההפרדה הזו אינה ריקה מתוכן. אכן יש ייחודיות לכל שבט. אבל לאחר שהייחודיות מתקיימת ומתבססת, אפשר גם לאפשר החלפת עמדות וגישות עם אחרים, וניתן לאפשר יותר ’ערבוב‘ בין השבטים, ערבוב השומר על הייחודיות, ועם זאת, מאפשר גם העברת רעיונות ומחשבות באופן מפרה, משבט לשבט.

הדורות שלנו הם הדורות ששבו ארצה לאחר אלפים שנות גלות. במשך הדורות נוצרו ‘שבטים‘ עדתיים, וכל אחד מהם התבסס היטב וקבע את  אופיו. השיבה שלנו לארץ מציבה בפנינו את האתגר של מציאת הדרך לשמור על הייחודיות של כל קבוצה, ועם זאת, לאפשר גם חיבור מפרה בין הקבוצות השונות.