בסוף הלכות מעילה כותב הרמב"ם כותב שהקרבנות הם מכלל ה'חוקים' – המצוות שטעמן אינו ידוע. גם בספר הכוזרי (מאמר ב סעיף כו) מסכם:

ואינני גוזר חלילה שהכונה מהעבודה הזאת הוא הסדר הזה אשר זכרתיו, אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלהים יתברך, ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מהמדרגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון.

עם זאת, גם הרמב"ם בעצמו (במורה נבוכים) והכוזרי (שם) ומפרשים אחרים, עסקו בנסיון לתת הסברים לכל תורת הקרבנות, שמהווה חלק גדול ומשמעותי מהתורה.

הרמב"ם במורה נבוכים נותן שני הסברים המשלימים זה את זה לתורת הקרבנות. בפרק לב מסביר הרמב"ם עקרון חשוב בתורה, לדעתו:

ולזה א"א לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו עליו השלום לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש… והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם… לא גזרה חכמתו… שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל… ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך. וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…

התורה אינה מוליכה את האדם לעבודת ה' האידאלית בבת אחת, אלא בשלבים. על כן, כשיצאו ממצרים, וכל העולם היה עובד את האלילים דרך הקרבנות, היה צורך שגם עם ישראל יעבוד את הקב"ה דרך הקרבנות.

בפרק מו מוסיף הרמב"ם נדבך נוסף:

המצות אשר כלל אותם הכלל העשתי עשר, הם אשר ספרנום בשאר ספר עבודה ובספר קרבנות, …ואומר כי כבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס שהמצריים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי ע"ז, וכלם היו מגדילים זה המין מאד…

ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמתיות, צונו להקריב אלו השלשה מינים לבד, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יכופרו העונות…

כלומר, לא זו בלבד שהקרבנות באים במקום העבודה המקובלת באותה תקופה של עובדי עבודה זרה, אלא הקרבנות עשויים כדי להוציא מחלק מהאמונות של עובדי העבודה זרה.

דברי הרמב"ם זוקקים הסבר מכמה כיוונים. ראשית, האם משמעות הדברים היא שכאשר עם ישראל יתקדם, כבר לא יהיו קרבנות? כיצד מתיישב הדבר עם העיקר ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת'? בנוסף, הרמב"ן הקשה על הרמב"ם, שקין הבל ונח הקריבו קרבנות. את מי הם חיקו?

לכן מציג הרמב"ן (ויקרא א, ט) גישה אחרת. גישת הרמב"ן כוללת שני הסברים לקרבנות.

ההסבר הראשון נמצא בתחום ה'נגלה', בעולם הפסיכולוגי:

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש…

כלומר, הקרבנות באים כדי לתרגם לעולם המעשה את התשובה והרצון בהתקרבות של האדם. אדם שמקריב קרבן חטאת, צריך להרגיש כאילו הקרבן בא במקומו. את אותן פעולות שעושים בקרבן, היה ראוי לעשותו בגופו ממש, בגלל חטאו. אלא שבמקום להקריב את עצמו, הוא מקריב בעל חיים.

הרמב"ן מתמקד בקרבנות הקשורים בחטא. אולם בדרך זו ניתן להסביר גם את הקרבנות שאינם קשורים לחטא.

בנוסף, הרמב"ן מציין שיש טעם נוסף 'על דרך האמת'. דבריו של הרמב"ן בחלק זה הינם ברמזים וסודות כדרכו. אבל הם פותחים לנו צהר לכיוון נוסף. בדרך דומה ל'דרך האמת' של הרמב"ן צועד גם הכוזרי (שם), ומסביר, שהקרבנות הם כלי להשראת השכינה בעולם, בדומה לאופן שבו הגוף הגשמי הוא כלי לחיבור הנשמה של האדם לעולם. וכמו שנדרשת בריאות פיסית כדי לחבר את הגוף לנשמה, כך גם נדרשים מעשים פיסיים כדי לחבר את השכינה עם העולם הזה. המעשים האלו הם הקרבנות.

 

בדברי הרמב"ם נראה שהקרבנות הם מן משהו בדיעבד, שנועד להילחם ברצון בעבודה גשמית יותר, ובמלחמה בעבודה זרה.

לעומתו, לדעת הרמב"ן הקרבנות הם משהו הרבה יותר לכתחילה, כשהרמב"ן מציג שתי אפשרויות: גישה 'פסיכולוגית' הרואה בקרבנות תרגום לעולם המעשה של הרצון של האדם לחזור בתשובה. על ידי שהאדם שוחט את הבהמה, הוא מבין שהיה ראוי שהדבר ייעשה בו, בגלל חטאיו. וגישה שניה, 'על דרך האמת', שרואה בקרבנות משהו שמסייע באופן מהותי להשראת השכינה בעם ישראל.

עוד ציינו, שבדרכו השניה של הרמב"ן צועד גם הכוזרי (ב, כו). לדעתו, כשם שהחיבור בין הנשמה לגוף הגשמי אינו מובן לנו, כך גם החיבור בין השכינה ובין עם ישראל, הוא משהו לא ממש מובן. אולם, כשם שהנשמה אינה שורה בגוף שאינו בריא, או כאשר האדם אינו אוכל ושותה, עד שמת ברעב, למרות שאלו דברים פיסיים, שאינם קשורים לכאורה למשהו רוחני כמו נשמה, כך גם השכינה אינה יכולה לשרות בעם ישראל, בלי מעשים פיסיים.

בשל כך, אומר הכוזרי, לא ממש נכון לקרוא לקרבנות "עבודת ה' " – הקב"ה לא נזקק לקרבנות והם אינם נותנים לו דבר כשלעצמו:

כל הנוגע ל'סדר העבודה': המלאכה, והקרבות והקטורת והשירה…. לא נאמר עליו 'עבודת ה' ולחם א-היך' וכדומה, כי אם בהשאלה – להורות כי הא-וה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה.

מעשה הקרבנות, יחד עם כל עבודת המקדש, עושים פעולה הדומה להליכה לרופא המסביר על תזונה נכונה. הם גורמים לגוף להיות בריא יותר, ובכך מאפשרים את משכן הנשמה בו. קשה לומר על תיקון הגוף אצל הרופא שזוהי 'עבודת הנשמה', וגם בהקשר של עבודת המקדש, קשה לומר כן. הקרבנות לא מכוונים כלפי הקב"ה, אלא כלפי תיקון ה'סדר הטוב בחיי האומה'.

 

אצל שנים מהוגי הדעות בדורות האחרונים, מצינו כיוון המושך יותר לתפיסה של הקרבן כפעולה המתבצעת מול הקב"ה, בדומה להסברו הראשון של הרמב"ן, אם כי מכיוון קצת שונה.

הרש"ר הירש (על התורה, ויקרא א, ב) כותב:

תכלית הקרבן היא קירבת א-הים. "קרבת א-הים יחפצון" (ישעיה נח, ב), – זו קרבת ה-להים, שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל (תהלים עג, כח), שבלעדיה הוא חש כ"בהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם. במקדשי א-ל יבין האדם, שקירבת א-הים היא קנה – מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו. שם, בדביר ובהיכל, יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקירבת ה' ובשלטון דת א-ל, וזו כל אחרית ייעודו…

תכליתו של הקרבן, אליבא דהרש"ר הירש, היא להביע ולחוש את הרצון בקרבת א-הים. במעשה הקרבן אנו גם מבטאים את הרצון לחזק את החלקים בחיינו המוקדשים לקב"ה, ולהקטין ולהמעיט בערכם וחשיבותם, של החלקים המנותקים מן הקב"ה:

אין ה' דורש סיפוק על ידי הקרבן – כרעיון ההבל של הכפירה האלילית; אין הוא מבקש נקמה ושואף לדם – ומקבל את הבהמה הגוססת כתחליף לאדם שנתחייב מיתה. לא כי, אלא שם ה' נקרא על הקרבן, ובמידת הרחמים ייזכר; הוא יתגלה בכל מלוא החירות של החסד – המהווה כל חי ומחדש לו הוויה ומעניק לו עתיד מחודש. עיצומו של הקרבן איננו המתה, אלא תחיה וחידוש הוויה; אכן התעוררות ותקומה רוחנית – מוסרית, כניסה לחיים נעלים וטהורים והחלפת כוח לחיים אלה מתוך מקור לא אכזב של חסד ה' – זהו רעיון הקרבן בישראל. מה שמת שם, הוא מת משכבר, – הוא החלק המת שבאדם. מה שאבד שם, הוא דבר אבוד – רק כל עוד הוא רחוק מה'; ואילו בקירבת ה' הוא יטול את חלקו בקיום נצחי ברצון ה'…

וקרובים דבריו של הרש"ר הירש לרעיון העלאת הניצוצות הקבלי.

כעין דברים אלו, כותב גם הרב קוק (עין אי"ה ברכות פרק ב אות ט):

המנחה והנסכים בקרבנות הם מסוג הצומח, והקרבנות בעלי החיים הם מסוג החי הגבוה ממנו, והמזבח שמקריבים עליו הוא מזבח אדמה – דומם. להורות שאנו חייבים לעבוד את ה' בכל הכוחות הטבעיים הנתונים לנו בחסדו, ואם נעבדנו רק בכוחות העליונים ולא בכוחות השפלים לא נגיע אל מעלת השלמות.

גם הרב קוק מתייחס לקרבנות כאל מעשה שמסמל את עבודת ה' של האדם. העובדה שהקרבנות באים מסוגים שונים, באה ללמד על הצורך לעבוד את הקב"ה מכיוונים שונים.

 

בשולי הדברים נציין, שיתכן שלרבים מאינו, הקרבת קרבן, ובפרט קרבן מן החי נראית מעשה מוזר, שאיננו 'מתחברים אליו'. עבור מי שמתקשה להתחבר לעבודת הקרבנות, נביא מקור נוסף מדבריו של הרב קוק (אגרות הראי"ה, אגרת תתקצד):

אין ראוי לנו לחשוב שבקורבנות מונח היה רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בה טבעיות קדושה ופנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחייה מקודשת תשוב לישראל, ואתה יכירו גם כן כל העמים כולם.

ויהי רצון שנזכה במהרה בימינו בחידוש עבודת הקרבנות, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות.