המצוה הראשונה בה נצטוו בני ישראל כעם היא מצות קידוש החודש. מצוה זו אינה מופיעה במפורש בפסוקים, וחז"ל למדו אותה מדברי ה' אל משה בפרשת 'החדש הזה לכם' (שמות יב).

כפי שעולה מן המשניות במסכת ראש השנה, היו מקדשים את החודש על פי עדים, שראו את הלבנה. עם זאת, ברור גם, שחכמי ישראל היו בקיאים בחשבון מולד הלבנה, ואף השתמשו בו.

הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פרק א הלכה ז) כותב:

מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה.

מדברי הרמב"ם עולה, שבית הדין מצווים גם לחשב את מולד הלבנה, אבל גם לקבל עדות של עדים. עדות העדים נחוצה כדי לקדש את החודש, כפי שכותב הרמב"ם (שם הלכה ו):

בית דין מחשבין בחשבונות… עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהוא ליל שלשים או אי אפשר. אם ידעו שאפשר שיראה יושבין ומצפין לעדים כל היום כולו שהוא יום שלשים. אם באו עדים ודרשום וחקרום כהלכה ונאמנו דבריהם מקדשין אותו, ואם לא נראה ולא באו עדים משלימין שלשים ויהיה החדש מעובר,

הרי שאף שבית הדין יודעים שביום מסויים היה אמור להיראות מולד הלבנה, אם לא באו עדים, החודש יהיה מעובר.

בניגוד לרמב"ם, רס"ג טען אחרת. לדעתו החשבון עדיף; ולא רק עדיף, אלא קידוש החודש מאז ומעולם היה על פי החשבון, ולא על פי הראייה. נביא את דבריו מוסברים בספרו של ר' יצחק ישראלי, אחד מתלמידי הרא"ש (יסוד עולם, מאמר ד פרק ו):

דע כי הגאון ר' סעדיה זצ"ל ואחרים שהודו לו ונמשכו אחרי סברתו, הודו ואמרו כי מעולם, ואפילו כשהיה בית המקדש קיים, וכן משחרב ואילך, לא קדשו בית דין ראשי חודשים, ולא קבעו המועדים לישראל על פי ראיית הלבנה החדשה, ולא סמכו עליה כלל בשום זמן מהזמנים שעברו. אלא לעולם משנתנה תורה, וכל ימי בית ראשון ושני וזמן הגלות, לא היו קבוע ראשי חודשים והמועדים אלא על פי חשבון המתוקן הזה המסור בידינו מקדמונינו ז"ל, וכפי משפטיו והלכותיו הנוהגות בזמן הזה מעיבור השנים…".

עם זאת, הפשטות המוסכמת על כל הראשונים והאחרונים היא שעיקר קידוש החודש הוא על ידי ראייה, ורק לאחר שבטל בית הדין הגדול עברנו לקדש על פי חשבון.

 

מדוע הקידוש על פי הראיה נחוץ כל כך? ספר החינוך (מצווה ד) כותב שמטרתה של מצוות קידוש החודש " כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם". אם זוהי המטרה הבלעדית, מדוע לא להסתפק בקידוש על פי החשבון?

נציע שני כיוונים בעניינה של מצוות קידוש החודש:

הרבה ממדרשי חז"ל מתארים את קידוש החודש, כהטלת אחריות של הקב"ה על עם ישראל. כך למשל נאמר במדרש רבה (פרשת בא פרשה טו):

החדש הזה לכם – אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות? …אמר להם אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה.

וכך מסבירה הגמרא (פסחים קיז:) מדוע אנו חותמים בברכה ביום טוב "מקדש ישראל והזמנים" – כי ישראל הם שמקדשים את הזמנים.

אחריות זו באה לידי ביטוי בכך, שלא רק שהעדים נחוצים כדי לקדש את החודש, אלא שגם קביעת בית הדין היא הגורם המשמעותי. כפי שכותב הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ב): "אפילו קדשו את החדש על פי עדים ונמצאו זוממין בעדות זו הרי זה מקודש".

וכמובן, בספרי החסידות, הרעיון שהקדושה נעשית על ידי עם ישראל תופס מקום גדול וחשוב. כך למשל בשפת אמת (חנוכה תרל"ו):

איתא כי היונים בקשו לבטל ג' מצות, חודש שבת ומילה, וקשה מה ענין חודש שביקשו לבטל יותר מכל המצות… רק נראה שזה חרה להם אשר יהיה תלוי קדושת הזמנים בישראל, כמו שאמרו ישראל דקדשינהו לזמנים, וזה שאמרו בגמרא שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל… שלא יאמינו בזה אשר הקדושה משפעת כפי מעשיהם, שמעשיהם מעוררין בשמים, זה רצו לבטל.

כיוון שני בהבנת עניינו של הקידוש על פי הראיה והחשבון עולה מדברי הגמרא בסנהדרין (מב.), המביאה את דברי המכילתא דר' ישמעאל (פרשה א) לגבי ברכת החודש:

ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה… תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש – דיים…" (סנהדרין מב.).

ובגמרא בשבת (עה.) נאמר שהבנת חשבון התקופות הוא מעשה דתי:

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה', יב) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. 

ר' ישמעאל מבין כי ראיית הלבנה היא קבלת שכינה פעם אחת בחודש. במקור במכילתא דרשה זו נאמרה על קידוש החודש, ולא על ברכת הלבנה.

אולי קידוש החודש בחישוב ובראיה, מביא לידי ביטוי את ההכרה שגם אלו דרכים לאהבת הבורא וליראתו, כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ב הלכה ב):

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול… וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה …