פרשתנו פותחת במצוות השמיטה. מצווה זו זכתה לטעמים רבים מקרב המפרשים.

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לט) נותן שני טעמים למצוות השמיטה:

ואמנם כל המצות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל וגו', ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה,

הנימוק הראשון של הרמב"ם הוא נימוק סוציאלי – השמיטה מסייעת בידי העניים. הנימוק השני הוא חקלאי – השמיטה שומרת על יכולת הפריון של האדמה.

יש לציין, כי על טעמו הראשון של הרמב"ם יש להקשות, שהרי אדרבה הגמרא (חולין ז.) אומרת:

דאמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.

כלומר, שנת השמיטה היא דווקא שנה שבה העניים מתקשים למצוא מזון, ודווקא המקומות שהם אין קדושה שניה נוהגת, העניים מצליחים להתפרנס שם יותר.

אמנם, אפשר לומר טעמים סוציאליים אחרים לשמיטה. בספר החינוך (מצווה פד) כתב שמצוות השמיטה תורמת לקנות את מידת הוותרנות. והרב קוק (הקדמה לשבת הארץ) כתב שהשמיטה מעודדת את רעיון השוויון:

שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, ״לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה׳״, שנת שויון ומרגע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל הישר הא-הי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום א-הי שורר על כל אשר גשמה באפו. ״והיתה, שבת הארץ לכס לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל״.

 

קבוצת נימוקים שניה של השמיטה קשורה להיבט האמוני. כך כותב ספר החינוך (שם):

משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה…

ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה האדם שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון.

שני הטעמים האלו שמזכיר ספר החינוך עניינם חיזוק האמונה. ראשית, חיזוק אמונת בריאת העולם, במובן זה, השמיטה דומה לשבת. ושנית, חיזוק מידת הביטחון, משום שבשנת השמיטה בעלי הקרקעות נדרשים לוויתורים גדולים, הנשענים על בטחונם בקב"ה.

קבוצת טעמים נוספת חוזרת אל הקשר בין השבת ובין השמיטה, אבל בהקשר של חיזוק מצבו הרוחני של האדם. כך למשל כותב הרב קוק בהקדמתו לשבת הארץ:

היחיד מתנער מחיי־החול לפרקים קרובים, – בכל שבת… את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-הי שלה במלא הזהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול…

כלומר, השבת והשמיטה הם זמנים שבהם האדם יכול להתנתק מחיי העבודה ולהתרומם מבחינה רוחנית. וכיוצא בדברים אלו כותב גם האבן עזרא (דברים לא, י), שמטרת השמיטה היא לאפשר לעם ללמוד תורה.

 

בימינו, בגלל שמרבית האנשים אינם עוסקים בחקלאות, שנת השמיטה הופכת להיות קצת פחות משמעותית. דרך טעמי המצווה השונים. יש כאלו המבקשים לפנות זמן בשנת השמיטה לרוחניותם, ומרבים בה בלימוד תורה. יש כאלו המקפידים להתנדב בה יותר, ובכך לתרום למידת הותרנות ואולי גם למצבם הכלכלי של העניים, ובהקפדה על קנייה מפירות הקדושים בקדושת שביעית אנו תורמים לתחושת הקדושה המיוחדת שבארץ, שכלולה גם בידיעה שזו אינה ארצנו, אלא ארצו של הקב"ה.