ה'לב' של ליל הסדר, הוא ה'מגיד' – מצוות סיפור יציאת מצרים. אולם, אנו מזכירים את יציאת מצרים במשך כל השנה כולה – בפרשת ציצית, בקידוש, ובעוד מצוות רבות שנעשות 'זכר ליציאת מצרים'. לא נדון כעת בהבדל בין חובת זכירת יציאת מצרים של כל השנה, ובין מצוות סיפור יציאת מצרים, אבל אין ספק שאנו מצווים לעשות מעשים רבים, שנועדו להזכיר לנו את יציאת מצרים. והראשונים מתלבטים בשאלה, מה התכלית של זכירת יציאת מצרים.
רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי מאמר ראשון) מסביר שיציאת מצרים שימשה ככלי להוכחת האמונה בדרך הראייה. האמונה שלנו לא נשענת, לדעתו, על הוכחות שכליות לקיומו של א-הים, אלא על כך שעם ישראל ראה במו עיניו את הנסים הגדולים של יציאת מצרים:
וְכֵן פָּתַח אֱ-הִים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: "אָנֹכִי ה' אֱ-הֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְלֹא אָמַר: "אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם". וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוֹא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן.
ובהמשך הדברים מציין ריה"ל שההתגלות של הקב"ה נעשתה לעיני כל ישראל, ולא רק לעיני יחידים.
על כן, כאשר אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, אנו מבססים את האמונה שלנו בקב"ה בלב הדור הבא – יהודים בכל רחבי העולם מספרים את אותו הסיפור של יציאת מצרים, וממשיכים בכך את המסורת החיה על קיומה ועל ההתגלות שבאה עמה.
כיוון אחר מעלה הרמב"ן (על התורה, שמות יג, טז). הרמב"ן מציין, שמלבד כפירה בעצם קיומו של הא-ל, ניתן לכפור גם בשאלת הידיעה שלו על המתרחש בעולם, ובהשגחתו על המתרחש בעולם:
הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה. (1) מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא (2) ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית (3) ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא-ל בהם ואין עמהם עונש או שכר.
יציאת מצרים אינה הוכחה על קיומו של הא-ל בלבד, אלא גם על העובדה שהוא יודע מה נעשה ומשנה סדרי בראשית לפעמים. כפי שנאמר לפרעה " למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ " (שמות ח, יח), " בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שם ט, יד). הידיעה על כך שהקב"ה משגיח ומתערב בנעשה בארץ חשובה לא רק בגלל שהיא עובדה חשובה ביחס לקב"ה, אלא משום שהיא הבסיס לאמונתנו בשכר ועונש.
המשותף לדבריהם של הרמב"ן והכוזרי הוא, שהדבר העיקרי שאותו יש לזכור מסיפור יציאת מצרים הוא את התגלות הקב"ה אלינו דרך הניסים של יציאת מצרים. לאור זאת, יש לשים לב לדבריו של הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ז הלכה א), כשהוא מגדיר את מצוות סיפור יציאת מצרים של ליל הסדר:
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן.
המצווה היא לא לספר סתם על יציאת מצרים, אלא על הניסים והנפלאות שאירעו ביציאת מצרים.
דרך שלישית ביחס למשמעותה של יציאת מצרים עולה מפשטי הכתובים. כך נאמר בפרשת ואתחנן (דברים ו):
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-הֵינוּ אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה… וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-ֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
התורה אומרת, שתכלית יציאת מצרים היא על מנת שנקיים את מצוותיו של הקב"ה. כך כותב הגרי"ד סולובייצ'יק (הגדה של פסח) מלשונו של הרמב"ם:
דהנה הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, ד) כשהביא את דינו של רב דמתחיל בגנות היינו מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כתב דמסיים בשבח היינו ש"מסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו לייחודו". חזינן, דסובר הרמב"ם דבחירת ישראל והבדלתו מהאומות הוא חלק מסיפור יציאת מצרים, וטעמו של דבר הוא משום דבחירת ישראל וקבלת התורה הם הם התכלית של יציאת מצרים.