היובל והשמיטה מהוות חלק ממהלך אחד. אולם, לכל אחת מהן דגשים משלה. אבחנה מעניינת בין אופיה של השמיטה לאופיו של היובל מעלה האברבנאל:

כי הנה שני חסדים גדולים עשה הקדוש ברוך הוא בעולמו: הא' הוא החדוש הכולל ובריאת ההווים שנתן לכל דבר טבעו. והב' הוא התורה הא-הית שנתן לעמו כדי להשלימם בשלמות הנפשיי.

וצוה יתברך שיעשו ישראל בעבודת הארץ ובשנים שני דברים מזכירים ורומזים לזה. הא' הוא השמיטה שתרמוז לבריאה… אבל ביובל לא נאמר בו לשון שבת לפי שאין טעמו לזכור חדוש העולם בשמיטה אלא לזכור מתן תורה. וכפי שהתורה ניתנה ליום החמשים אחרי יציאת מצרים וצוה שיספרו ימים מ"ט כאמרו שבעה שבועות תספר לך וביום הנ' מקרא קדש כן צוה שיספרו שבע שבתות שנים שהם מ"ט שנים ובשנת החמשים יובל. וכפי שמתן תורה היה בשופר כמו שאמר וקול שופר חזק מאד ויהי קול השופר הולך וחזק מאד כן צוה ביובל שיתקעו בשופר רוצה לומר ששלוחי בית דין יריעו ויעבירו קול שופר שהשנה ההיא שנת היובל קדש לה'.

האברבנאל מציין, שהיובל נועד להזכיר לנו את מתן תורה. שבת קשורה לבריאה הטבעית של העולם, ואילו היובל קשור לצד הקדושה של העולם.

אולי בהמשך לדרך זו כותב הרש"ר הירש הירש (ויקרא כה, י):

…והנה לא נאמר כאן יובל היא לכם, אלא יובל היא תהיה לכם, ולשון זה נשנית עוד פעמים, ונראה כי עיצומה של השנה קרוי יובל, בלא קשר למצות היובל התלויות בה, זו שנת התחדשות והחזרת עטרה ליושנה, שנה שיש בה כדי להחזיק ולתקן… וזו חורגת בהרבה מהחזרת אדם ורכוש שנצטוינו עליה באותה שנה… והרי זו מתנת חסד של א-ל כל יכול עושה פלא, חוסר השויון של רכוש וכו' הביאו לידי תוצאות מנוגדות של עושר ועוני, של תלות ועצמאות, והרי אלו מומים שחיי החברה לקו בהם כלפי פנים, והיחסים המדיניים שבין האומות הרסו את מעמדן כלפי חוץ, ועל כל אלה יכפר היובל, ואת כל אלה הוא ימחה. חסד ה' יחזיר לאומה את בריאותה ואת חירותה המדינית, והאומה תחדש ימיה כקדם, כיום הווסדה על ידי מתן תורה…

שנת היובל היא שנת תיקון כללי. מעין שיבה אל היסודות, וממילא הולכים ומתקנים קלקוליה של החברה בשנה הזו.

יש לציין כי מצוות היובל חריגה בקרב המצוות התלויות בארץ, בכך שגם בזמן שבית המקדש היה קיים, ואפילו בזמן שבית המקדש הראשון היה קיים, לא נהגה בכל עת. שכן, בשביל שמצוות היובל תנהג, צריך שכל ישראל יהיו על אדמתם, ויהיו יושבים לשבטיהם (רמב"ם שמיטה ויובל י, ח). אולי בשל כך נתפסת מצווה זו כחלק מחזון אוטופי על מצבו של עם ישראל

 

מפרשים אחרים התמקדו בהיבטים מסויימים של היובל – בעיקר בחזרת הקרקעות והעבדים. בספר החינוך (מצווה של) כתב:

משרשי המצוה על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ, כמו שכתוב [שם, שם כ"ג] כי לי הארץ. ועם מצוה זו של ספירה שנה שנה ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.

ספר החינוך ממקד את התועלת מהיובל במידות והאמונות של האדם הפרטי, כדרכו. אולם, אחרים לקחו את המצוות האלו לכיוון יותר חברתי. כך למשל כותב הרש"ר הירש (שם פסוק לד):

תוצאה אחרת של היובל גלויה לעין לא פחות. חזרת הקרקעות לבעליהם המקוריים או ליורשיהם תמנע ניגודי מעמדות; היא תגן על המשפחות מפני התרוששות גמורה ומתמדת, בצד צבירת נכסים מופרזת בידי מעטים. לעולם לא ייווצר מעמד של בעלי אחוזה עשירים, בקרב עניים מחוסרי קרקע התלויים בהם; שהרי אחת לחמישים שנה חוזרת כל הארץ לחלוקתה המקורית, וגם עשיר מופלג וגם דל שבדלים שבים לירושתם המקורית. אולם החוק יגן גם על מי שהתרושש זמנית – לבל ינוצל בידי אוהב בצע אץ להעשיר, ולשם כך נקבע דין גאולה. בעלי קרקעות שירדו מנכסיהם לא יפלו טרף לספסרי קרקעות המנצלים את מצוקתם, שהרי מקץ שנתיים זכאי המוכר – או קרובו – לחזור ולגאול את הנכס; ודי לו לשלם את הדמים שקיבל בשעת הקניין – לאחר ניכוי ערך אכילת הפירות שכבר זכה בהם. ככל שהקונה הפחית מדמי המקח, כן יקל להוציאו מידיו; שהרי בנקל ישיג המוכר את הסכום הדרוש לגאולה – או קרובו יסכים לגאול; ואם מעוניין העשיר לקנות את שדה העני לזמן רב, הוא יימנע מלהפחית מן המחיר, שכן רק מחיר גבוה עשוי להכביד על הגאולה.

ליובל ישנו תפקיד במניעת צבירת הון מופרזת על ידי קבוצה מצומצמת בחברה. כל זמן שהיובל נוהג, אדם יודע שיהיו בידו אמצעי ייצור, שהרי הוא עתיד לקבל בחזרה את אדמתו, הן בשנת היובל עצמה, והן על פי דיני גאולת הקרקע.