בכמה מקומות בגמרא מוזכרת המימרא המפורסמת של רבי יוחנן:

אמר ר' יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים – שניהן אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו.

המסקנה העולה מדבריו של רבי יוחנן, שהגזלן אינו נחשב בעלים של החפץ שגזל. הוא נהיה בעלים רק לאחר יאוש של הבעלים (למאן דאמר שיאוש קונה), או לאחר שינוי מעשה.

עם זאת, כפי שנראה לקמן, לגזלן יש מעמד של בעלים לכמה עניינים.

דין מפורסם בתורה לגבי גנב הוא 'בא במחתרת'. התורה אומרת, שגנב שמתגנב לביתו של אדם, מתחייב בנפשו, ואם בעל הבית הורג אותו בזמן הנסיון לגנוב, אינו נענש על כך – 'אין לו דמים'. המשנה בסנהדרין (עב.) אומרת:

היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים – חייב, אם אין לו דמים פטור.

כלומר, לא זו בלבד שאם הגנב נהרג אין נהרגים עליו, אלא שהוא אינו חייב בתשלומים על דברים שהזיק, כדין 'קם ליה בדרבה מיניה'.

ובגמרא שם:

אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא – פטור. מאי טעמא – בדמים קננהו.

אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל – לא.

והא-הים! אמר רב אפילו נטל.

…רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא, אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו, אמר: הואיל ונפק מפומיה דרב.

בפשטות, לדעת רבא, הדין של בא במחתרת מתייחס דווקא לנזקים שהגנב עושה במהלך הגניבה, שאז הוא נחשב 'מתחייב בנפשו'. אבל אם גזל, יצטרך להחזיר את הגזילה, שהרי הבעלים אומר – החפץ שלי נמצא ברשותך 'ממונא אית לי גבך'.

אבל לדעת רב, הגנב גם לא יצטרך להחזיר את החפץ. רש"י (ד"ה והא-הים) מסביר, שהסיבה היא, שגזלן בעצם אמור לקנות את החפץ, אלא שבגלל שיש לו חיוב להשיב את החפץ, החפץ אינו שייך לו. אבל כאשר אין חיוב השבה, כגון במקרה של הבא במחתרת, ממילא נשאר שהוא קונה את החפץ.

ביחס לדעתו של רבא כותבים רש"י ובעל המאור, שגם הוא מסכים שאם החפץ הגזול נשבר, ואפילו לאחר זמן, הגנב לא יצטרך לשלם בחזרה. כי גם רבא מודה לעקרון של רב, שלגזלן יש בעלות מסויימת על החפץ הגזול. אלא שרבא סובר, שאם החפץ קיים בעין, יש חומרא דרבנן להחזיר את החפץ לבעלים. אבל אם החפץ נשבר, כאמור, הגזלן לא יצטרך להחזיר את דמי החפץ לבעלים.

לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, רבא אכן סובר שאין לגזלן שום בעלות על החפץ, ומה שאם החפץ נשבר אין הגזלן צריך לשלם, זה רק אם נשבר במהלך הגניבה, שאז הוא עדיין 'מתחייב בנפשו'.

 
 

על פי היסוד של דברי רש"י ובעל המאור, שלגזלן יש בעלות מסויימת בחפץ שהוא גזל, ניתן להסביר דין נוסף – הדין ש'שינוי קונה'. כאמור, אם החפץ השתנה ביד הגזלן, הוא אינו חייב להחזיר את החפץ לבעלים, אלא החפץ נהיה שלו, והוא מחזיר לבעלים רק את דמיו. דין זה נלמד מהתורה (בבא קמא סו.):

אמר רבה: שינוי קונה כתיבא ותנינא; כתיבא: והשיב את הגזלה אשר גזל – מה ת"ל אשר גזל? אם כעין שגזל – יחזיר, ואם לאו – דמים בעלמא בעי שלומי.

הגמרא מסבירה, שמהפסוק 'אשר גזל' לומדים, שרק אם הגזילה היא כעין שגזל מחזיק, ואם לא, צריך לשלם דמים.

האחרונים חקרו בשאלה מדוע שינוי קונה בגזילה, שהרי ברור שאין כאן קנין המועיל במקום אחר, שכן מזיק, למשל, אינו קונה בשינוי. עוד יש לציין, ששינוי הקונה הוא בפשטות גם שינוי הבא מאליו, כדוגמת פירות והרקיבו, ואין כאן מעשה קנין כלל.

הקובץ שיעורים (בבא קמא יד – יט) מבאר, על פי דברי רב בסנהדרין שהזכרנו לעיל, שהגזלן קונה משעה שמשך את החפץ מרשות הבעלים. אלא, שכל זמן שיש חיוב השבה, החיוב מונע את הקנין מלחול, וכאשר פוקע חיוב ההשבה, שוב נקנה החפץ לגזלן משעה ראשונה.

דיון נוסף קשור לסוגיא בבבא קמא (צז.):

איתמר: התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, אמר רב: רצה – שכרה נוטל, רצה – פחתה נוטל; ושמואל אמר: אינו נוטל אלא פחתה… הא דנחית ליה אדעתא דאגרא, והא דנחית ליה אדעתא דגזלנותא.

הגמרא דנה באדם שגזל ספינה מחברו, והשתמש בה, והספינה ניזוקה. לדעת רב, הבעלים יכול לדרוש מהגנב או את השכר על השימוש בספינה, כאילו היה הגזלן שוכר את הספינה, או את שווי הפחת. ואילו שמואל אומר, שהבעלים יכול ליטול את הפחת בדווקא, ואינו יכול ליטול את השכר על השימוש בספינה. ומבארת הגמרא, שזה תלוי בשאלה מה רצה הגזלן לעשות – אם הוא רצה לגזול את הספינה, הוא אינו משלם דמי שכירות, כדעת שמואל, ואם רצה רק להשתמש בשכר, ישלם את השכירות אם ירצו הבעלים, כדעת רב.

נמצא, שהגזלן פטור לשלם את דמי השכירות, למרות שהוא נהנה מחפץ של מישהו אחר. לשיטת בעל המאור ורש"י, שהגזלן נחשב בעלים על החפץ הדבר ברור. שכן, כל החיוב הוא להחזיר את החפץ כל זמן שהוא בעין, אבל לגבי כל עניין אחר, נחשב החפץ של הגזלן עצמו.

לשיטת הרמב"ן צריך לומר, שאף שהגזלן אינו קונה את החפץ, סוף סוף הוא נחשב לגבי החפץ כמו שואל, וכשם ששואל מתחייב באונסים ואינו משלם על השימוש, כך גם הגזלן.