בדיון שלנו כאן, סקרנו את יסודות הדין של פת הבאה בכיסנין. כפי שביארנו שם, נחלקו הדעות מהו שיעור קביעת סעודה.

כשאדם אוכל ואין כוונתו לשבוע, אבל אכל כמות שאחרים קובעים עליה סעודה, מבואר להדיא בגמרא שבטלה דעתו, וזה נחשב שאכל כדי קביעת סעודה. הדבר הזה מעלה את השאלה – מה נחשב 'שיעור' קביעת סעודה.

חלק מהאחרונים כותבים, שכשם שלגבי עירוב תחומין מצינו ששיעור סעודה הוא 3 או 4 ביצים, כך גם לגבי המושג של קביעות סעודה בהקשר של פת הבאה בכסנין. כך כתב האליהו רבה (קסח, סקי"ז), וכך כתב בברכי יוסף (אות ד) ועוד.

אבל אחרונים אחרים אומרים, שאין קשר בין המושג של סעודה לגבי עירובין, ובין קביעות סעודה בהקשר של פת הבאה בכיסנין. כי שיעור הסעודה האמור ביחס לעירובי תחומין, הוא סעודה מינימלית, סעודת עניים, אבל סתם אדם אוכל יותר. לפי שיטה זו, כל שאוכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה, צריך לברך ברכת המוציא וברכת המזון.

בהקשר הזה, מן הראוי להזכיר שכאשר מדובר  במצב ההפוך מזה הנדון בגמרא, כלומר כשאם אכל מתוך כוונה לשבוע, אבל הוא אכל פחות ממה שאחרים קובעים עליו סעודה, נחלקו הראשונים. לדעת הראב"ד, במקרה כזה מברך המוציא. ולדעת רבנו משה בטלה דעתו, וכן היא דעת הרא"ש ורבנו יונה (ל. ד"ה אמר ליה). בשו"ע (קסח סוף סעיף ו) פסק כדעת הרא"ש.

בביאור הלכה (ד"ה אע"פ) כתב, שגם הרא"ש וסיעתו יודו, שאם מדובר באדם זקן, או ילד שאוכל מעט, אז אצלו שיעור קביעות סעודה משתנה מאשר אצל בני אדם אחרים. וזה ממחיש עוד יותר את הרעיון, ששיעור קביעת סעודה הוא פשוט עניין של אכילה לשובע, בלי להיצמד לשיעורים מוכתבים.

דיון נוסף שדנים בו הפוסקים, הוא השאלה כיצד לשער, כאשר אדם אוכל יחד עם הפת הבאה בכסנין, גם מאכלים אחרים. המגן אברהם (סקי"ג) כותב:

נראה לי, דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפילו הכי, מברך המוציא וג' ברכות.

כלומר, אם אכל פת הבאה בכסנין, ואכל איתה בשר, ורק בצירוף הכמויות שלהם הוא אכל כדי קביעת סעודה, זה כבר נחשב קביעת סעודה, ומברך המוציא וברכת המזון, והביאו גם המשנ"ב (סקכ"ד).  

לעומת זאת, ערוך השולחן (סעיף יז) כותב, שמשערים את שיעור קביעת הסעודה בפת בלבד. וכן כתב החיד"א (ברכי יוסף אות ו), ובכף החיים (סקמ"ז) כותב שכך נוהגים העולם, דלא כהמגן אברהם.

גם אחרוני זמננו נחלקו בכך. האגרות משה (או"ח ג, לב) כותב כדעת המגן אברהם. כך היא גם דעת הגרש"ז אוירבך (ראו וזאת הברכה פרק ד, עמ' 32, וראו עוד שם הע' 10). מנגד, בילקוט יוסף (קסח, י) נקט שמשערים בפת לבדה. לדעת הגרש"ז אוירבך יש לחלק, שאם אוכל את הפת הבאה בכסנין עם דברים שמלפתים אותה, כגון שאוכל קרקרים ומציות עם ממרחים וכדומה, זה מצטרף, אבל מי שאוכל עוגה ואוכל גם בשר או ירקות, הם אינם מצטרפים.

מנעד השיטות הזה יוצר הרבה ספקות וסימני שאלה.

אצל הספרדים, העמדה הרווחת בין הפוסקים היא להשתמש בשיעור של הלכות עירובין. כלומר, מי שאוכל משקל של 4 ביצים, שהן כ220 גרם, זה נחשב קביעות סעודה. את השיעור מחשבים במאפים לבד, בלי האוכל שאוכל יחד איתם (ילקוט יוסף קסח, י)[1].

אצל האשכנזים, די ברור שלחומרא, לומר שיש לברך המוציא וברכת המזון, אין מתחשבים בתחשיב של 4' ביצים[2]. אלא צריך שיאכל שיעור שהוא שבע, וזה שיעור גדול יותר מאשר משקל של 220 גרם[3]. אבל לקולא, יש שצירפו סברא זו. כלומר, שלא מסתפקים בכך שאדם אכל ונהיה שבע, אלא צריך שיאכל גם ממיני המזונות שיעור של נפח 4 ביצים[4].

למעשה, למנהג האשכנזים, מי שאוכל ארוחה שנועדה להיות אחת מהארוחות המרכזיות שלו ביום, והוא אוכל באותה ארוחה גם מיני מאפה, שנועדו להיות חלק ממה שמשביע אותו, צריך ליטול ידים, ולברך המוציא וברכת המזון. ואם רוצה להקל, ולהסתפק במזונות, רשאי להקל כל זמן שלא אכל מהמאפים שיעור של נפח 4 ביצים (איפשהו בין הנפח של כוס חד פעמית של שתיה קרה לזו של שתיה חמה), אף שבסך הכל אכל הרבה ונהיה שבע. וכמדומני, שהמנהג הרווח הוא אכן להקל, שכל זמן שלא אכל ממיני המאפה שיעור נפח של 4 ביצים, מברכים מזונות.

ומי שאוכל משהו שלא נועד להיות ארוחה מרכזית ביום, כגון כשאוכל בקידוש בבית הכנסת, שאחרי כן עתיד לאכול סעודת שבת, או ארוחת בינים, מן הסתם אינו מתכוון לשבוע ממש, ויברך בורא מיני מזונות.

************************************