במסגרת תיאור אירועי העבר של עם ישראל, נקרא השבוע את התיאור של משה רבנו של מעמד הר סיני, ועשרת הדברות. כידוע, ישנם הבדלים בין נוסח עשרת הדברות המופיע בפרשת יתרו, ובין זה המופיע בפרשתנו. אחד ההבדלים הוא, שבפרשת יתרו התורה מצווה אותנו ’זכור את יום השבת לקדשו‘. ואילו בפרשתנו נאמר ’שמור את יום השבת לקדשו‘.
ביחס לפירוש המילה ’זכור‘ מביא הרמב“ן בפירושו לפרשת יתרו את דעת שמאי, שהיה מתחיל לשמור מתחילת השבוע, אוכל יפה לשבת. על דרך זו כותב הנצי“ב בפרשתנו, ש‘שמור‘ פירושו להתכונן מתחילת השבוע לכך שלא נגיע לכלל חילול שבת בשבת.
אני רוצה להציע פרשנות נוספת למשמעות של 'שמור', פרשנות שמבוססת על נקודה אחרת שכותב הנצי"ב. הנצי"ב כותב, שההבדל בין נוסח הלוחות בפרשת יתרו לנוסח שבפרשת ואתחנן הוא, שהלוחות של פרשת ואתחנן כוללים את האלמנט של כח החידוש של עם ישראל. היכולת שלנו לחדש בתורה בנויה על ההנחה, שאנו מסוגלים להבין מספיק את רצון ה‘ שבתורה, כדי להציע ’חידושים‘ משלנו, גם אם הם לא כתובים בפירוש.
ברוח הדברים האלו אני חושב, ש'שמור' פירושו שצריך לדאוג שמטרת השבת תישמר. מעבר לכל ההלכות הספציפיות, האיסורים וכו', יש רוח לשבת. שבת נועדה למנוחה ולקדושה. ולפעמים אנו מצליחים לא לעבור על כל האיסורים, אבל עדיין אנחנו מפספסים את הנקודה של שבת. שקועים יותר מדי בעולם החול וביום יום, ולא נותנים לעצמנו מנוחת הרוח, שתאפשר לקדושת השבת לחלחל אלינו. והתורה מצווה אותנו לשמור על המתנה הזו שקיבלנו, השבת, ולוודא שאנחנו לא פוגעים בה.