הפוסט הזה מוקדש לכלל ההלכתי 'דינא דמלכותא דינא'. המקום העיקרי שבו נדון כלל זה הוא בסוף מסכת בבא קמא (קיג. – קיג:). ההקשר שם הוא מעמדם של גובי המיסים. במשנה (קיג.) מבואר, שגובי המס, המוכסים, נחשבים גזלנים. הגמרא שואלת, מדוע הם נחשבים גזלנים, הלא 'דינא דמלכותא דינא'?
הגמרא עונה שתי תשובות: או שמדובר ב'מוכס העומד מאליו', כלומר, גובה מס ללא רשות מהשלטון. או שמדובר ב'מוכס שאין לו קצבה', כלומר לוקח מס ככל העולה על רוחו.
גם בהמשך הסוגיא (שם:) מוכיחה הגמרא את הכלל ש'דינא דמלכותא דינא':
גופא, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו.
כלומר, העובדה שאנחנו משתמשים במבנים שהמלך בונה מכספים שהוא גובה מהציבור, מוכיחה שכספים אלו אינם נחשבים אצלינו כגזלה, אלא ככספים שהגיעו למלך בדין.
מכאן, שההקשר הבסיסי שבו דנה הגמרא במושג 'דינא דמלכותא דינא' קשור לזכותו של המלך לגבות מס.
אנו מוצאים בראשונים שני כיווני בסיס להסבר הכלל של 'דינא דמלכותא'. הרשב"ם (בבא בתרא נד:) אומר:
דינא דמלכותא דינא – כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם – דינא הוא. שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל.
מדברי הרשב"ם ברור למדי, שדינא דמלכותא דינא, משום שהוא מוסכם על 'בני המלכות'. כך פחות או יותר מתנסח גם הרמב"ם (הלכות גזלה פרק ה הלכה יח):
במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.
ועל פי גישתם, מסתבר שגם ביחס למשטר דמוקרטי יהיה ניתן ליישם את הכלל ש'דינא דמלכותא דינא'.
גישה שניה עולה מדברי הר"ן (נדרים כח.):
וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא, לפי שא"י כל ישראל שותפין בה.
כלומר, לדעת הר"ן, דינא דמלכותא דינא נובע מהבעלות שיש למלך על הקרקע. כיוצא בדברים אלו כותב גם האור זרוע (חלק ג פסקי בבא קמא סימן תמז):
ולי נראה דלא אמרינן דיניה דינא אלא בקרקעות ובמשפטים התלוים בקרקעות כגון מכס, שאומר לא יעבור אדם בארצו אם לא יתן מכס… והיינו טעמא ודדיניה דינא שהארץ שלו היא ואינו רשאי אדם שיעבור בארצו אם לא כמצותו…
הר"ן והאור זרוע מצמצמים שניהם את תחולת הדין. לפי הר"ן, דינא דמלכותא דינא נאמר רק במשטר פיאודלי, כשהמלך הוא הבעלים על הקרקע. והאור זרוע מדגיש, שדינא דמלכותא קשור רק למכס מהקרקע.
מה בא לשלול האור זרוע? את האפשרות שלמלך תהיה זכות להתערב בקביעת מערכת היחסים המשפטית שבין אדם לחברו. יסוד הדיון בשאלה זו קשור לסוגיא במסכת גטין. המשנה בגטין (י.) אומרת:
כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים – כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.
העולה מהמשנה הוא, ששטרות המשמשים לראיה, כמו שטר חוב, כשרים אם חתמו עליהם בבית דין של גויים. הגמרא מסבירה, שהסיבה לכך היא שהגויים בבית הדין אמינים, ולכן ניתן להסתמך על השטר כראיה. אבל שטר שאינו חתום בידי עדים יהודיים אינו שטר כשר כדי לבצע פעולות משפטיות, ולכן גטי נשים אינם כשרים אם חתמו עליהם רק עדים גויים.
מה מעמדם של שטרות מתנה? לכאורה, הם דומים לגט. השטר בעצמו עושה פעולה משפטית, ולא רק משמש לראיה. אלא שבמשנה נאמר רק שגטי נשים ושחרורי עבדים פסולים, ולא הזכירו שטרות מתנה.
הגמרא מתרצת שני תירוצים. על פי תירוץ אחד, הסיבה ששטרות מתנה כשרים היא שאומרים 'דינא דמלכותא דינא'. על פי התירוץ השני,שטרות מתנה פסולים, והגמרא מיישבת את לשון המשנה.
לכאורה, שני התירוצים חלוקים בשאלה, אם הכלל ש'דינא דמלכותא דינא', יפה גם לעניין שטרות מתנה. הסיבה לספק של הגמרא הוא, האם המלך יכול לא רק לגבות מסים, אלא גם לקבוע סדרי חיים במדינה. לקבוע שבדרך מסויימת ניתן לקנות ממון, או שמא חוקים אלו צריכים להיקבע בדרך אחרת.
כאמור, הראשונים נחלקו סביב שאלה זו, וגם בשולחן ערוך, הרמ"א (שסט, ח) מזכיר מחלוקת בדבר:
יש אומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא. ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא… וכן הוא עיקר…
השאלה של היכולת לקבוע חוקים בתחום שבין אדם לחברו היא בעצם שאלה אמונית – ערכית ממדרגה ראשונה. כדי להסביר את הדברים, נצטט תשובה של הרשב"א (חלק ו סימן רנד), שהיא הבסיס והיסוד לכל מי שעוסק בנושא.
המקרה שבו דן הרשב"א היה, לגבי אדם שהשיא את בתו, והכניס נדוניא. לאחר נישואיה, ילדה האשה בת, ומתה. לאחר זמן נוסף, מתה גם הבת. כעת תובע האב את הבעל, שיחזיר לו את הנדוניא. האב מבסס את תביעתו על שתי טענות:
ראשית, במקומו של האב, כולם הלכו אחר מנהגי הגויים, וממילא, מנהגי הגויים הפכו למנהג המדינה. מנהגי הגויים הם, ככל הנראה, שבמקרה של מות האשה יורשים אותה בניה, ולא הבעל, שהוא היורש על פי ההלכה.
ושנית, הבעל טען שחוק המלך הוא שבנסיבות המתוארות, משפחתה של האשה יורשת אותה, ולא הבעל. ממילא, האב זוכה בנדוניא כיורש בתו, מצד דינא דמלכותא דינא.
כעקרון, הרשב"א אומר שלמנהג המדינה בעניין אמור להיות תוקף. ועם זאת, הוא מתנגד בחריפות לשימוש במנהג המדינה או בכלל ש'דינא דמלכותא דינא' בנדון דידן:
אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם חס וחלילה לעם קדוש לנהוג ככה. וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטא לעקור נחלת האב על הבנים וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש.
ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב… ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור דכל הנחלות ותירש הבת עם הבנים. ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק.
לא ננתח באריכות את התשובה של הרשב"א כולה. אבל הרשב"א מסביר את טבע ההתנגדות שלו: כיצד נאמר שדין המלך יחליף את התורה? אם התורה נותנת קוד ערכי ומתרגמת אותו לעולם המעשה, כיצד נאמר שהמלך יכול להחליף את חוקי התורה?
תשובת הרשב"א נפסקה ברמ"א (שסט, יא), והרמ"א מסכם את מסקנתו מדברי הרשב"א:
דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל.
גם הש"ך (סימן עג סקל"ט) כותב מסקנה מדברי הרשב"א:
אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל. וכבר האריך הרשב"א בתשובה…
אם כן, שני כללים כותבים הפוסקים בעקבות דברי הרשב"א: אין אומרים דינא דמלכותא דינא בעניינים שבין אדם לחברו אלא כאשר מדובר בדבר שהוא 'לתקנת בני המדינה', וכן בדבר 'שאינו נגד דין תורה, אלא שאינו מפורש אצלינו'.
אנו ננסה לתת כמה כללים העולים מדברי הפוסקים לתחומים שבהם כן אומרים 'דינא דמלכותא דינא':
בתחומים שההלכה מיעטה בכוונה בהגדרתם – החתם סופר (שו"ת חתם סופר ה, חושן משפט עט) כותב שהתורה לא נתנה הלכות לדיני שכנים, אלא מסרה את הדבר ביד חכמים. כשחז"ל קבעו את הכללים, הם עשו את זה על פי הנתונים בזמנם, ולכן, כשהמציאות משתנה, ניתן לשנות מהכללים של חז"ל, באמצעות 'דינא דמלכותא'.
כך גם בדיני מיסים. כבר הרמ"א כתב (קסג, ב): " וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, אף על פי שהוא מנהג גרוע, אין מדקדקים בענייני המסים". ובעקבות זאת כתב בציץ אליעזר (חלק ב סימן כב):
כל הפוסקים דייקו… שמסים תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה, ואיזה מנהג שהוא אפילו אי לא הוקבע עפ"י חכמים ואין לו ראיה מן התורה ובלבד שיהא קבוע, עוקר המנהג את ההלכה, משום דמעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה ומקני למיזל בתר מנהג דידהו.
אם 'מנהג גרוע' מועיל בענייני מיסים, גם דינא דמלכותא יועיל בהם.
הגנה על עקרון מוסרי – לעיתים ישנו עקרון מוסרי שהתורה לא אוכפת אותו בבית דין. כלומר, מידת הצדק והיושר אומרת שצריך לשלם כסף, אלא שלא ניתן לחייב את האדם לשלם. במקרים כאלו, אם ישנו חוק המחייב לשלם, הוא תקף משום 'דינא דמלכותא'. לדוגמא: ההלכה היא, שחפץ שאבד בנהר, אין חובה להחזירו לבעלים. אבל הרמ"א (רנט, ז) כותב שטוב וישר להחזיר לבעלים, ובמקום שיש דינא דמלכותא דינא, חייב להחזיר. קצות החושן (שם סק"ג) מסביר, שכיוון שזהו מנהג טוב וראוי, יש מקום לתקנה לחייב את המוצא להחזיר לבעלים, וכיוון שהיה ראוי שגם בית דין יתקנו תקנה זו, אז אם המלך חוקק חוק כזה, זה מועיל. היום משתמשים בכמה בתי דין בעקרון זה כדי לחייב גם על נזקי גרמא, גם במקום שעל פי ההלכה החיוב לא ברור.