כשהתורה מתארת לנו את שבחו של הקב“ה, היא מתארת את שבחו בשני תחומים. מחד: ”כִּי ה‘ אֱ-הֵיכֶם הוּא אֱ-הֵי הָאֱ-הִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא…“. הקב“ה גדול ואדיר על כל הבריאה. אבל מאידך, מיד בהמשך: ”עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה“. גדלותו של הקב“ה היא לא רק בהיותו האדון הגדול של הבריאה, אלא גם ביכולתו לדאוג לעמוד על הצדק והיושר, גם כלפי הגר, היתום והאלמנה, הנדחים בחברה, שזכויותיהם נוטות להירמס.
מדוע רומסים את זכויותיהם של החלשים? האם זו סתם תאוות כח?
אני חושב, שפעמים רבות אנשים רוצים בטובת החברה, והם עושים רפורמות ושינויים משמעותיים. אלא, שבשם הרפורמות האלו, יש גם אנשים שנפגעים. ודרכו של עולם, שכשיש כמה אפשרויות מי יפגע, איכשהו זו השכבה החלשה שסובלת. וזה שבחו של הקב“ה, שהוא גדול ונורא, ”גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה“, ובכל זאת, הוא מצליח לעשות זאת בלי לפגוע בזכויות החלשים, ממשיך להיות ”עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה“.
גם בימינו, אנו רואים מאורעות גדולים. שיבת עם ישראל לארצו, התחזקות בשמירת מצוות ועוד. ויש לנו נטייה לפעול בתנופה המתאימה לשעה הגדולה שבו אנו נמצאים. אלא, שהתנופה הזו מיתרגמת פעמים רבות לרמיסת זכויותיהם של כל מיני אנשים בדרך, בשם העשייה הכללית. התורה קוראת לנו לדבוק במידותיו של הקב“ה. לפעול, לשנות, לעשות, אבל לוודא שכל אלו נעשים בדרך נכונה וראויה, בלי רמיסת זכויותיהם של אנשים באופן לא ראוי.