אחד המקומות המרכזיים שבהם התורה מצווה על מתן צדקה היא בפרשתנו: ”כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-הֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ“.
לאורך כל הפרשיה הזו, האביון נקרא ’אחיך‘. העובדה שהתורה מתייחסת לעני בתור 'אחיך' גוררת גם משמעות הלכתית: חז"ל דורשים מהמילה 'אחיך', את העקרון ש'הקרוב הקרוב קודם', ויש להקדים את צדקת בני המשפחה לבני העיר, ובני העיר לבני עיר אחרת. עקרון זה נובע מכך, שכדי לתת צדקה באמת, אדם צריך להיות אחיך.
המודל החברתי שאותו מציעה התורה הוא, שאדם צריך להרחיב את המשפחה שלו, כך שתכלול גם מי שאינו ממשפחתו הביולוגית – לקרוא לאדם אחר, שאינו ממשפחתו 'אחיך'. אם אדם מסויים הוא אחיך, מן הסתם גם תפתח את ידך כדי לעזור לו, ותחזיק בו כדי שלא יפול, שהרי אכפת לך ממנו.
המדיניות החברתית שהתורה מנחילה, לא נובעת מכך שעל המדינה לספק 'זכויות קיום' לאזרחים. התורה לא אומרת 'תן צדקה לכל יהודי', כיוון שאתה חייב, או כיוון שמגיע לו. התורה רוצה שנהייה אכפתיים. שנגדיל את מהמעגל החברתי שלנו, נצא מהגבולות הטבעיים שלו, ונרחיב את מעגל האנשים שאכפת לנו מהם.