השאלה
אני עובדת גם בתחום פיתוח הקול. האם מותר לי לתת שיעורי פיתוח קול לגברים.
יש לחלק את השאלה לכמה מרכיבים: ישנם שיעורי פיתוח קול למי שרוצה לשפר את כישורי השירה שלו (זמרים וכדומה), וישנם שיעורי פיתוח קול למי שסובל מבעיות צרידות וכדומה. בסוג הראשון כמובן שרים, בסוג השני, אמנם משתמשים בתרגילים הכוללים גם עליה וירידה בסולמות, אבל זה פחות 'שירה'. האם יש הבדל ביניהם?
כמו כן, האם יש הבדל בין מצב שבו המטופל מעל גיל מצוות או מתחתיו?
תשובה
כשמדובר על פיתוח קול של זמר שהוא גדול, בלי צורך רפואי, אין להתיר לכתחילה. אמנם, אם כבר התחייבת לטיפולים מסוג זה, ואת עלולה להפסיד כסף עקב הביטול, נראה שאת לא חייבת לבטל את הטיפול.
ניתן להתיר פיתוח קול של זמר כשהוא קטן, עד גיל מצוות.
פיתוח קול למי שסובל מבעיה רפואית מותר בכל מקרה, בין תרגילים שהם לא מלודיים, ובין אם מדובר בתרגילים מלודיים. כמובן, עדיף שילך ללמוד אצל גבר, אבל כמטפלת, מותר לך לטפל.
נימוקים
הרמב"ם (איסורי ביאה פרק כא) כותב:
הלכה א: כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה… הלכה ב: … ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור.
וכן פסק גם בשו"ע (אבן העזר כא, א). מלשון הרמב"ם עולה, ששמיעת קול אשה שרה במטרה להנות ממנו, אסורה מדרבנן.
עוד יש לציין, שאסור לומר דברים שבקדושה כששומעים קול אשה (שו"ע או"ח עה, ג). לעניין זה, דווקא שירה יוצרת בעיה, אבל שמיעת דיבור אישה לא מפריע לאמירת דברים שבקדושה (בית שמואל שם סק"ד; מגן אברהם עה, סק"ו).
על כן, כאשר מדובר בתרגילים שאינם מלודיים כלל, אין זה שונה מכל שיחה בין גבר לאשה, וכל זמן ששומרים על קורקטיות, אין בזה בעיה. אולם, כאשר מדובר בתרגילים מלודיים, יש מקום לשאלה, שהרי כפי שכתבו הרמב"ם והמחבר, אסור לשמוע קול ערוה.
בגמרא (עבודה זרה כ:) נאמר
ונשמרת מכל דבר רע – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה…
ולא בבגדי צבע של אשה – א"ר יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל. א"ר פפא: ובמכיר בעליהן. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני ולא בבגדי צבע אשה, ולא קתני ולא בבגדי צבעונין, שמע מינה. אמר רב חסדא: הני מילי בעתיקי, אבל בחדתי לית לן בה.
דאי לא תימא הכי, אנן מנא לאשפורי היכי יהבינן? הא קא מסתכל?
ולטעמיך, הא דאמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, הא קא מסתכל! אלא בעבידתיה טריד, ה"נ בעבידתיה טריד.
ופירש רש"י:צבע אשה – משמע שמכירה. בגדי צבעונין – אינון של נשים ומדקתני בגדי צבע אשה משמע שמכירה. בעתיקי – שלבשתן וכבר ראה אותה מלובשת בהן וכשחוזר ורואה אותן נזכר ביפיה ודוקא בגדי צבעונין לפי שהאשה נאה בהן ולא שכיחי אבל שאר בגדים דשכיחי ואינן לנוי לא מסיק אדעתיה להרהר. בחדתי – שלא לבשתן מעולם.
לאשפורי – כובס המתקן בגדים חדשים. מין במינו – בהרבעת בהמה. מותר – לאדם להכניס בידים אבר הזכר. הא קא מסתכל – ותניא לעיל לא בחמור ולא בחמורה. בעבידתיה טריד – לבו על מלאכתו ושוכח בהרהור.
מבואר בגמרא, שלמרות שאסור להסתכל ברביעה של בהמות, למי שעבודתו היא להרביע בהמות מותר להכניס בידים כמכחול בשפופרת, משום ש'בעבודתיה טריד'. והוא הדין שמותר לכובס לכבס בגדי נשים למרות שהוא מכיר את בעליהם, ואין בזה חשש להרהור משום ש'בעבודתיה טריד'.
לכאורה, גם אם נשתמש בסברא של 'בעבידתיה טריד', אין היא רלוונטית בנדון דידן. הנדון שלנו הוא לא לגבי גבר שמלמד פיתוח קול לאשה, ששם יש לומר שאינו מתכוון להנות מקולה, משום שבעבידתיה טריד. בנדון דידן, המטופל הוא שמקשיב לאשה שהיא מלמדת אותו לפתח את הקול. המטופל הלא אינו עובד, ואם כן, אולי אין כאן סברת בעבידתיה טריד?
אלא שבכמה פוסקים מצינו שהתירו לגבר רופא לטפל באשה חולה. כך למשל ברדב"ז (חלק ד סימן ב) בשם הכפתור ופרח, ובדורות אחרונים, באגרות משה (יו"ד ג, נג), ובעשה לך רב (ט, כז).
ההיתר שאליו מתייחסים הפוסקים הנ"ל נועד בעיקרון להתיר את מעשה משמוש הדופק שעושה הרופא הגבר, משום שבעבידתיה טריד. אולם, כיצד זה מותר מצד האשה המטופלת? האם זה משום שלגבי המעשה הזה היא בגדר 'קרקע עולם'? מסתבר שכשם שצריך להתיר לגבר את המגע באשה, צריך להתיר גם לאשה שהגבר יגע בה. וצריך לומר, ש'בעבידתיה טריד', הכוונה שהמעשה אינו מעשה של דרך תאוה וחיבת ביאה, והדבר ניכר לכל, ולכן אין בזה לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן.
אם כן, הוא הדין לגבי שמיעת קול של אשה במסגרת טיפול מקצועי, שיש מקום לומר, ששני הצדדים עסוקים בלימודם ואין כאן דרך תאווה וחיבת ביאה, וה'בעבידתיה טריד' הוא רק סימן לכך, ועיקר ההיתר הוא בדומה למה למה שאומרת הגמרא בקידושין (פא:) על מה שרב אחא היה מושיב את נכדתו על ברכיו: "אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל: הכל לשם שמים". ופירש רש"י:
הכל לשם שמים – ואין דעתי אחריה לחיבת אישות, אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה, כשאני מחבב את בתה.
ועיין עוד במה שכתבתי בעניין מגע של חיבה שאינו מיני (כאן). ובפרט שאין מדובר במגע ממש, שיש בו איסור לאו, אלא רק בשמיעת קול, שהיא איסור דרבנן.
מאידך, בטיפולים רפואיים, קיים מרכיב נוסף של צורך. מדובר בטיפול רפואי נחוץ, גם אם לא בסכנת חיים (סקירת הדברים, ראו במאמרו של ד"ר ישראל כץ "מגע בין נשים לגברים בטיפול רפואי משלים", תחומין לב). פיתוח קול של זמר אינו בגדר טיפול רפואי נחוץ. זהו שיקול להחמיר, אם כי ראיתי שיש פוסקים המקילים מצד הדין גם בשיעורי פיתוח קול שאין בהם צורך רפואי כלל. כך למשל כתב הרב דב ליאור (כאן), אם כי, גם הוא לא רצה להתיר למעשה (ראו בתשובת ההמשך שם).
יש לציין, שמלבד האיסור הספציפי של קול באשה, יש גם בעייתיות בעובדה שמדובר בסדרת מפגשים 'אחד על אחד' בין גבר לאשה. אני לא מכיר מספיק את טיב העבודה בשיעורי פיתוח קול, אבל בכל מפגש 'אחד על אחד' צריך לוודא שנשמרת הקורקטיות הנחוצה, כמובן.
לגבי הגיל שבו מתחיל החינוך ל'קול באשה' אצל קטנים, בהליכות בת ישראל (פרק ו הערה א) כתב בשם הגרש"ז שהוא מתחיל בגיל תשע. עם זאת, כיוון שמצינו גם כאלו שמתירים שיעורי פיתוח קול למבוגרים, אני חושב שכאשר ההקשר הוא מקצועי, יש יותר מקום להקל גם בגילים מבוגרים מעט יותר אצל ילדים.
שיקול אחרון – השואלת בנדון דידן, היא האשה. לאשה אין איסור עצמי לשיר בנוכחות גבר, אלא רק מצד 'לפני עוור'. כאשר אין איסור מוחלט אצל הגבר, אלא רק 'ראוי להחמיר', ממילא מסתבר שלאשה אין איסור של לפני עוור בכהאי גוונא.