פרשתנו מתארת את מוסדות השלטון בעם ישראל. בתחילת הפרשה, מוזכרים תפקידיהם של השופטים והשוטרים, לאחר מכן, תפקידו של המלך, ולאחר מכן התייחסות למעמדם המיוחד של הכהנים והלוויים.
מכאן עוברת התורה לתפקידו של הנביא. ראשית, התורה מצווה אותנו, שלא לפנות אל מגידי עתידות למיניהם כדי לדעת מה העתיד (פרק יח):
כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ … לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ … קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.
ומיד לאחר אזהרה זו, מגיע תפקידו של הנביא:
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:
אילו היינו עוצרים את קריאת התורה כאן, היינו מתרשמים שתפקידו של הנביא הוא לנבא את העתיד. אלא, שהגויים פונים אל מעוננים ומכשפים, ואנו פונים לנביא. אבל קריאת המשך הפסוקים מראה תפקיד שונה לנביא:
(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: (יז) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:
הנביא עומד כמתווך בין הקב"ה ובין עם ישראל, כדי להשמיע לעם את רצון הא-להים. וההבדל הזה, בין נביא שעניינו להשמיע את רצון ה' ובין נביא שעניינו בגילוי העתיד, הוא הבדל מהותי מאוד.
הנביא כמקשר בינינו ובין בורא עולם, לא קיים בשביל לשפר את איכות חיינו. הוא לא אמצעי לידיעת העתיד כדי שנוכל להתכונן אליו, אלא להפך, אנו קיימים כדי להיות עבדי ה' ולעשות רצונו. ידיעת העתיד היא כלי לנביא, כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. ועיקר הדבר הוא "ודבר אליהם את כל אשר אצונו".