ישנן מספר דרכים שבהם אדם יכול להיות חייב לחברו כסף. לפעמים, הדבר נעשה בהסכמה, כמו כשאדם מלווה לחברו כסף, או כשהוא מתחייב לשלם כסף כמתנה, וכן כשכר על עבודה.

אולם לפעמים אדם נהיה חייב לחברו כסף, בלי הסכמה ביניהם. המשנה בבבא קמא (יט:) אומרת, שאם בהמתו של אדם אכלה פירות השייכים לאחר, לפעמים חייבים לשלם על הנזק שנגרם לבעלים, אבל גם כאשר אין חובת תשלומים מדין נזק, יתכן וישנה חובת תשלומים, על ההנאה שנהנתה הבהמה. לא מדובר בתשלום שסוכם עליו מראש, ואף על פי כן, הנהנה מרכושו של חברו, חייב לפעמים לשלם על הנאה זו.

בסוגיית התשלום על ההנאה, יש להפריד בין שני מצבים של הנאה – כאשר אדם נהנה בעל כרחו של הבעלים, וכאשר אדם מהנה את חברו בעל כרחו.

סוגיית הגמרא בבבא קמא (כ.) עוסקת במצב שבו אדם נהנה מרכושו של חברו בעל כרחם של הבעלים – סוגיית הדר בחצר חברו שלא מדעתו. מסקנת הסוגיה להלכה היא, שזה נהנה וזה לא חסר – פטור. כלומר, אדם שנהנה בעל כרחו של חברו, אינו צריך לשלם לו כסף על עצם ההנאה. אמנם, כאשר הוא גם מחסר את רכושו של חברו, ונגרם לבעלים נזק, יצטרך לשלם, וכתב הרא"ש (בבא קמא שם סימן ו) שבמקרה כזה, משלם הנהנה על מלא ההנאה, גם אם היא גדולה משווי הנזק.

מנגד, ישנן סוגיות שעוסקות במצב ההפוך – אדם מהנה את חברו בלי לסכם על כך איתו מראש. דוגמא אחת מוזכרת בסוגיא בבבא קמא (שם), כאשר אדם גדר את שדהו, ובגלל זה גם בעל השדה הסמוך נהנה מקיומה של הגדר (-'המקיף חברו משלוש רוחות'). הסוגיא העיקרית בעניין זה היא בבבא מציעא (קא.) והיא המכונה 'יורד שלא ברשות'  – אדם ירד לשדה חברו, ונטע בה אילנות. הדיון העיקרי בגמרא הוא כמה צריך לשלם הבעלים על ההנאה שנגרמה לו, והגמרא אומרת שיש להבחין בין 'שדה העשויה ליטע', ובין 'שדה שאינה עשויה ליטע'. כלומר, בין מצב שבו גם הבעלים בעצמו היה אמור לעשות את אותו דבר שעשה עבורו חברו, ובין מצב שבו הבעלים לא היה עושה פעולה זו מעצמו. במקרה הראשון, הבעלים ישלם שכר מקובל עבור הפעולה הזו. במקרה השני, הוא ישלם רק עבור ההוצאות של המהנה, או על פי כמה שהנכס השביח (התייקר) – הנמוך מבין השנים.

אולם, במקרה של יורד לשדה חברו, ישנו דיון נוסף, שלא מופיע בסוגיא של זה נהנה וזה לא חסר – מה הדין כאשר הבעלים לא מעוניין בהנאה בכלל. כאשר אדם נהנה מרכושו של אחר בלי הסכמתו של הבעלים, קרי בסוגיית זה נהנה וזה חסר, בוודאי שהוא יצטרך לשלם על כך. אולם, כאשר אדם נהנה מרכושו של אחר בעל כרחו, האם במקרה כזה הוא יצרך לשלם?

הגמרא בבבא מציעא (שם) אומרת, שאם ראובן שיפץ את ביתו של שמעון בעל כרחו, שמעון רשאי לומר שאינו מעוניין בהנאה זו – 'טול עציך ואבניך'. כלומר, שמעון יכול לדרוש מראובן להחזיר את המצב לקדמותו, ולהגיע למצב שהוא לא נהנה. אולם, מה יהיה הדין כאשר אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו – האם במקרה כזה יצטרך שמעון לשלם על הנאה שהוא אומר שאינו מעוניין בה?

בנתיבות המשפט (סימן שעה, ביאורים סק"ב) כותב, שבמקום שאי אפשר לקחת עציו ואבניו, כגון שצבע בגד, ואי אפשר להעביר הצבע, מחוייב לשלם לכו"ע. אבל החזון איש חלק עליו:

והיכי דבאמת לא ניחא ליה בבנין, כגון שאין ידו משגת לבנות, אם טוען טול עצך כופין אותו ליטול… ושבחא דאי אפשר להסירו כמו צבע, נמי העיקר תלוי בניחותא של הבעלים, ואם יש מעשה מוכיחה על ניחותיה, דיינינן ליה כעשויה ליטע, ואם ניחותא דידיה רק דיעבד, הוי כאינה עשויה ליטע. ואם בעל הבית טוען שאינו נהנה כלל, ואין רצונו בזה, והדבר ספק בעיני הב"י, נשבע היסת דלא  ניחא ליה ומפטר.

לדעת החזון אי"ש, אי אפשר לחייב אדם לשלם על הנאה כשהוא אינו מעוניין בה.

אם כן, כדי להתחייב לשלם מדין 'נהנה', נדרשת הסכמתו של הנהנה לקבל את ההנאה. אולם המהנה אינו צריך להנות מרצון. גם אם הוא מהנה בעל כרחו, כמו בדוגמא של הדר בחצר חברו שלא מדעתו, עדיין הוא יוכל ליטול שכר על ההנאה, ובלבד שנגרם לו גם הפסד.

מסקנה נוספת מסוגיית 'יורד לשדה חברו' היא, שהנחת המוצא בהלכה היא, שמי שעושה טובה לחברו, לא התכוון לעשותה בחינם, אלא ליטול שכר על טובה זו. כך למשל, המשנה בבבא קמא (קטו:) דנה במי שהציל את רכושו של חברו, שרשאי ליטול שכר על מעשה ההצלה, גם אם לא סוכם על כך מראש. ובלבד שגם למציל נגרם הפסד מסויים. שהרי כל מהנה אינו זכאי לתשלום, אם לא הפסיד מעט, או שהוסכם על תשלום מראש.