המשנה (בבא קמא צט: – ק:) דנה במצבים שונים של בעל מקצוע (-אומן) שלא עשה את מלאכתו כראוי. הדיון הזה כולל שתי שאלות:
הראשונה, האם מה שעשה האומן נחשב כהתרשלות מספקת, כדי לחייב אותו לפצות את הבעלים על הנזק שנגרם. והשניה, האם יש לשלם לאומן על עבודתו.
בשאלה השניה עוסקת המשנה וסוגיית הגמרא בדף ק עמוד ב:
הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה – נותן לו דמי צמרו.
צבעו כאור (-בצורה גרועה), אם השבח יתר על היציאה – נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו את השבח.
לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום – רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו; ר' יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה – נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו את השבח.
מתוך המשנה מתבאר, שכאשר האומן קלקל את הצמר שניתן לו, הוא צריך לשלם עליו, וזה הדין של נותן צמר לצבע והקדיחו יורה. אולם, כאשר האומן לא קלקל את הצמר, אלא שלא צבע אותו כראוי (-צבעו כאור) או שצבע אותו בצבע שונה ממה שביקש הבעלים, כאן אי אפשר לדבר על נזק – הצמר רק השביח בצביעה, אלא שסוף סוף לא נעשה רצונו של בעל הבית.
לדעת רבי יהודה, שהלכה כמותו, העקרון הוא שכיוון שלא נעשה רצונו של הבעלים, הרי האומן נוטל את השבח או היציאה – הנמוך מביניהם. רש"י (בבא מציעא קיז: ד"ה אם השבח) מסביר, שהמונח 'יציאה' כולל את ההוצאות על חומרים, ושכר האומן, בתורת פועל שכיר יום. והאומן מפסיד רק שכר קבלנות.
לעומת זאת, התוספות (בסוגיא בבבא קמא, ד"ה אם) פירשו, בעקבות הבנתם בירושלמי, בדרך מורכת יותר:
ראשית יש לחשב את השבח הצפוי מהמלאכה. כגון, אם בעל הבית היה נתן צמר שווה עשרה מנים, ושכר האומן היה אמור להיות עשרה מנים, ושווי הצמר בסופו של דבר הוא 25 מנים, נמצא שהרווח היה אמור להיות 5 מנים. רווח זה כלול בקרן שמגולמת בצמר כבר עכשיו, דהיינו, שלמרות שכעת הוא שווה רק 10 מנים, הרי הוא שווה 15 מנים בפוטנציאל. העקרון הוא, שהפסד שגורם האומן לא אמור לפגוע בפוטנציאל הרווח של הצמר, ולכן האומן נוטל שכר באופן כזה, שלא יפגע פוטנציאל הרווח. ולכן, כל עוד לא השביח הצמר והגיע שוויו ל15 מנים, לא יטול האומן. מעבר ל15 מנים, יטול האומן את שכרו, ובלבד שלא יעלה על מה שסוכם מראש.
הדבר המעניין בשיטה זו הוא, שהאומן צריך לספק את כל השבח הצפוי מראש מהמלאכה לבעלים. זאת בניגוד למצב של מי שירד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות (נושא שעסקנו בו בעבר כאן). והסיבה לכך היא, שיש כאן מעין קנס לאומן, שלא עשה את מלאכתו כראוי (רא"ש שם סימן יז).
גם להלכה נחלקו הפוסקים. השולחן ערוך (סימן שו סעיף ג) פוסק כשיטת רש"י, שהיא גם שיטת הרמב"ם, ואילו הרמ"א פוסק כדעת התוספות.
כאמור, הדיון הזה הוא בשאלה של התשלום לאומן כאשר יש שבח, ויש על מה לשלם לו. אולם, מה לגבי מידת האחריות של האומן על הנזק שהוא גרם? בכך עוסקת הסוגיא בדף צט: – ק.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: טבח אומן שקלקל – חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון, ואמר ליה: זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך! לא קשיא: כאן בחנם, כאן בשכר.
כלומר, כאשר האומן עושה את מלאכתו בשכר, לעולם הוא יהיה חייב לשלם אם התרשל, שכן הוא כמו שומר שכר, שחייב גם בגנבה ואבדה, שזו רמה נמוכה של התרשלות.
לעומת זאת, כאשר מדובר באומן העושה את מלאכתו בחינם, הרי דינו כשומר חינם, שאינו חייב אלא בהתרשלות משמעותית יותר – רק התרשלות שהיא בגדר פשיעה. לכן, אם הוא אומן מומחה, יהיה פטור כשעושה בחינם. ואם הוא אומן חובב, עצם נכונותו לקחת על עצמו מלאכה היא רשלנות מסויימת, ולכן יהיה חייב גם כשעושה בחינם (בעבר דנו בשאלה כיצד ליישב בין דינו של אומן שעושה בחינם ובין הדין שאדם מועד לעולם. ראה כאן).
בהמשך הסוגיא מבואר, שלא רק אם האומן קלקל את החפץ שניתן לו במעשה, יהיה חייב לשלם, אלא גם כאשר הקלקול היה בעצה שנתן האומן:
איתמר: המראה דינר לשולחני ונמצא רע, תני חדא: אומן – פטור, הדיוט – חייב, ותניא אידך: בין אומן בין הדיוט – חייב! אמר רב פפא: כי תניא אומן פטור – כגון דנכו ואיסור, דלא צריכי למיגמר כלל. אלא במאי טעו? טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא.
ופירש רש"י:
המראה דינר – לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו. דנכי ואיסור – שולחנין אומנין היו. טעו בסיכתא חדתי – שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה.
לא נוכל להאריך כאן בפרטי הדין הזה, אולם נציין, שהמשמעות שלו היא, שכאשר אדם מבקש מחברו עצה, והוא מתכוון להסתמך על עצה זו, והדבר ברור מנסיבות השאלה, הרי שהחבר עשוי להתחייב בתשלומים אם יתן עצה רעה, אפילו שנתן את העצה בחינם. בוודאי אם הוא לא איש מקצוע בתחומו המקצועי. ואולי גם על כך נאמר "חכמים – היזהרו בדבריכם".