כאשר באים אנשים להתדיין בבית הדין, הדיון בבית הדין מתחלק לשני שלבים. בשלב הראשון, בית הדין צריך לברר את העובדות. השלב השני, הוא הדיון ההלכתי – מהי ההלכה בהתאם לעובדות האלו.
דרך המלך, שאליה מבקשים הדיינים לחתור בבירור העובדות, עוברת דרך עובדות מוסכמות ששני הצדדים מודים בהן, וכן עובדות שיש ראיות עליהן. אילו ראיות קבילות – בכך עוסק התחום הנקרא 'דיני הראיות'.
אולם, לעיתים הצדדים חלוקים ביחס לעובדות מהותיות בדיון, ואין דרך להכריע בצורה חדה מהן העובדות. במקרים כאלו, בית הדין צריך לקבוע על פי הטענות של הצדדים השונים, כיצד לנהוג בהעדר ידיעות ברורות. גם כאן, ניתן לחלק את הדיון ההלכתי לשני תחומים עיקריים: (א) דינים שנכנסים תחת הכלל ש'המוציא מחברו עליו הראיה' – ובכללם, ספקות שונים, הגדרת ה'מוחזק', מה הדין כשאין מוחזק וכן הלאה (ב) דיני שבועות.
לא נעסוק הפעם בכללי 'המוציא מחברו עליו הראיה', אלא נשתדל לתת את התמונה הרחבה והפחות מומכרת של דיני השבועות.
מדין תורה, ישנם שלושה מצבים שבהם אדם צריך להישבע: שבועת מודה במקצת, שבועת עד אחד, ושבועת השומרים:
כאשר התובע תובע סכום מסויים, והנתבע מודה בחלק מהסכום, זוהי הודאה במקצת. והנתבע צריך להישבע שהוא חייב רק את מה שהוא מודה בו.
כאשר התובע תובע סכום מסויים, ואין לו עדים על תביעתו, מדין תורה הנתבע פטור בלא שבועה. אלא, שאם לתובע יש עד אחד, הנתבע צריך להישבע ולומר שהעד משקר. זוהי שבועת עד אחד.
וכאשר אדם הפקיד אצל חברו חפץ, והשומר מודה בכך שנהיה שומר, אלא שטוען שהחפץ אבד באופן הפוטר אותו מתשלום, השומר, שהוא הנתבע, צריך להישבע על טענתו.
המשותף לשלושת השבועות של התורה הוא, שהנתבע נשבע ונפטר מלשלם.
מלבד שבועות אלו, ישנן שבועות שהן מתקנת המשנה, ומופיעות בפרק שביעי של מסכת שבועות. לא נדון בפרטים של שבועות אלו, אבל כל אלו מקרים שבהם חז"ל העבירו את חובת השבועה מהנתבע, ואמרו לתובע שאם ישבע – יגבה מהנתבע. כלומר, שבועות המשנה הן שבועות ש'נשבע ונוטל'.
ובימי רב נחמן נתקנה שבועה נוספת, גם כאשר הנתבע כופר הכל, ואין לתובע שום עילה מיוחדת בתביעתו, והיא הנקראת 'שבועת היסת'. יסודה של שבועה זו בהנחה ש'אין אדם תובע את חברו אלא אם כן אין לו עליו'. אמנם, הדרכי משה (סימן פז אות ג) כתב בשם תשובות מיימוניות שאם טענת התובע נראית לדיינים כרמאות, כגון עני שתובע עשיר, אין להשביע שבועת היסת, אלא אם כן יש נסיבות שמראות שיש לתביעה בסיס, וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן פז סעיף לג).
הראשונים התלבטו, כיצד להסביר את התועלת שבשבועה. אם חוששים שהנתבע משקר – מדוע לא לחשוב שישבע לשקר? הניסוח של הגמרא לשאלה זו הוא האם אומרים ש'מיגו דחשיד אממונא – חשיד אשבועתא'. האם אדם שחשוד לגזלול אינו חשוד גם להישבע לשקר?
בכמה מקומות מביאה הגמרא את דבריו של רבה ביחס לשבועת מודה במקצת:
אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע – חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה – משום דאין אדם מעיז פניו, והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי – אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה.
רש"י (בבא מציעא ג) אומר, שהמסקנה מדברי רבה היא, שאכן מי שחשוד אממונא חשוד אשבועתא. שבועת מודה במקצת לא נועדה להתמודד עם מצב שבו הנתבע משקר במצח נחושה, אלא עם מצב שבו הנתבע מבקש להשתמט – לייפות את האמת או להרוויח זמן. השבועה מחייבת את הנתבע לומר את האמת בצורה ישרה וחדה, בלי התפתלויות.
לעומת זאת, התוספות (בסוגיא בבבא מציעא שם) סוברים, שאכן המסקנה של הגמרא היא ש'מיגו דחשיד אממונא לא חשוד אשבועתא'. ולדבריהם, השבועה נועדה להכריח את האדם לדבר אמת, במקום שהיינו חוששים שאלמלא השבועה היה משקר במצח נחושה.