אשרי העם ש'ככה' לו?
המשמעות ההלכתית של טעמי המצוות
במאמרים ההקודמים עסקנו בשאלה אם כדאי ללמוד ולעסוק בטעמי המצוות. העיסוק בטעמי המצווה הוא חלק ממצוות תלמוד תורה, ובנוסף, הוא גם נותן הסבר ומשמעות למעשים שאנו עושים, ובשל כך הוא חשוב. אולם, הפעם נדון בשאלה נוספת, והיא האם לעיסוק בטעמי המצוות ישנה השפעה גם על האופן שבו אנו מקיימים אותן.
לכאורה, אנו מוצאים בכמה מקומות בגמרא מחלוקת בעניין זה ממש – האם דורשים טעמא דקרא. בפרק כד בספר דברים נאמר שמותר לקחת משכון מאדם, כבטחון להלוואה. אולם בפסוק יז נאמר "לא תחבול בגד אלמנה". כלומר, אסור לקחת משכון מאלמנה.
הגמרא בבבא מציעא (קטו.) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בשאלה על איזו אלמנה מדובר:
תנו רבנן אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.
לדעת רבי יהודה, אסור לקחת משכון מכל אלמנה. אולם, לדעת רבי שמעון האיסור הוא רק באלמנה ענייה. שכן, את המשכון שלה יצטרך להשיב לה מדי ערב, ונמצא משיאה שם רע בשכנותיה.
הגמרא מבארת טעמי המחלוקת, ומסבירה שרבי שמעון 'דורש טעמא דקרא'. כלומר, הוא עוסק בהבנת טעם הדין, ומתוך כך גוזר הלכות. האיסור נועד להגן על שמה הטוב של האלמנה, ולכן כשאין חשש כזה, האיסור לא קיים. לעומת זאת, רבי יהודה נצמד ללשון הכתוב, ומתעלם מהטעם.
ההלכה היא כדעת רבי יהודה (רמב"ם הלכות מלווה ולוה פרק ג הלכה א; שו"ע חושן משפט סימן צז סעיף יד). אם כן, נראה שהמסקנה היא, שלימוד טעמי המצוות הוא דבר חשוב, אולם הוא אינו משפיע על אופן קיום המצווה.
אלא שבכמה מקומות אנו רואים שחז"ל פסקו הלכות בעקבות טעמי המצוות. נזכיר שתי דוגמאות:
א. הגמרא במסכת שבת (קכח:) דנה בשאלה אם מותר לשים כרים וכסתות בתוך בור, כדי לעזור לבהמה שנפלה לשם, לעלות. שואלת הגמרא, הרי עוברים כאן על איסור 'מבטל כלי מהיכנו'? עונה הגמרא, שאיסור זה הוא דרבנן, ואילו האיסור לגרום צער לבעלי חיים הוא דאורייתא, ולכן איסור הדרבנן נדחה מפניו. רש"י (שם ד"ה צער בעלי חיים דאורייתא) מסביר שהמקור לדעה שאסור לגרום צער לבעלי חיים מהתורה, הוא ממצוות פריקת בהמה, שיסודה הוא באיסור צער בעלי חיים. נמצא שהבנת טעמה של מצוות פריקה מלמד אותנו על חיוב נוסף מהתורה.
ב. המשנה במסכת ראש השנה (כו.) מביאה מחלוקת בין חכמים לרבי יוסי בשאלה אם שופר שעשוי מקרן של פרה כשר לתקיעה בראש השנה. מה הנימוק לדעתם של חכמים שאוסרים שימוש בקרן של פרה? בגמרא (שם) מובאת דעתו של עולא:
עולא אמר: היינו טעמא דרבנן כרב חסדא. דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפנים ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.
הכלל ש'אין קטיגור נעשה סניגור' נלמד משינוי הבגדים של כהן גדול ביום הכיפורים, ומשם לומדים חכמים הלכה חדשה, לגבי תקיעת שופר.
וישנן עוד דוגמאות לעקרון הזה. מדוע לא נאמר כאן ש'אין דורשים טעמא דקרא'?
כמה מהראשונים (תוספות סוטה יד. ד"ה כדי; ריטב"א יומא מב: ד"ה רבי שמעון) מסבירים, שחכמים מסכימים שניתן לדרוש טעמא דקרא. אולם, כאשר הפסוק נאמר בלשון כוללת, הם סוברים שאי אפשר לדרוש טעמא דקרא כדי לצמצם את משמעותו של הכתוב. אבל כאשר מדובר על דין שלא נזכר בפירוש בפסוק, ניתן לדרוש טעמא דקרא כדי ללמוד את הדין.
דרך נוספת מעלה תוספות הרא"ש (בבא מציעא צ. ד"ה היתה), כאשר הטעם ברור לגמרי, דורשים טעמא דקרא. רבי שמעון פשוט היה דורש טעמא דקרא גם במקומות שלחכמים אחרים לא היה נראה שאפשר לומר בוודאות שזהו טעמו של הדין.
אם כן, לימוד טעמי המצוות יכול לגרום לשינויים של ממש בעצם הדין, אף בדיני דאורייתא גמורים. בנוסף, לעיתים לימוד טעם המצווה משפיע לא ישירות על הדין, אלא על השאלה כיצד להרחיב אותו. לעיתים מדרבנן, ולעיתים בתורת הידור. כך למשל כותב הרמב"ם בהסבר טעמו של איסור מוקצה (הלכות שבת פרק כד הלכה יב):
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה? אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח.
אנו נשתדל במהלך הלימוד של טעמי המצוות, להראות גם כיצד הלימוד השפיע על האופן שבו מיישמים את המצווה.