פרשתנו לוקחת אותנו כבר לימים הראשונים של עם ישראל בארץ. עם הכניסה לארץ, אנו מצווים מיד להקים מזבח ולכתוב עליו את כל דברי התורה הזאת, ומיד לאחר מכן – פרשת הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל.
מה משמעות כניסתו של עם ישראל לארץ? האם יש כאן הצהרה על כך שעם ישראל נועד להתנתק משאר העולם? שהתורה מכוות רק לעם ישראל? לכאורה, כך הוא. הלא את הגויים עובדי עבודה זרה אנו מצווים להוריש מפנינו. נגיע במהרה למצב ש“אנחנו כאן והם שם“, ולכאורה, כאן מסתיים הקשר בין עם ישראל אומות העולם.
אבל התורה מצווה אותנו לכתוב את התורה על המזבח בכניסה לארץ ”באר היטב“. וכדברי המשנה בסוטה (ז, ה), התורה נכתבה ותורגמה בשבעים לשון. ללמדנו, שבשורת התורה נועדה עבור כל האנושות, ולא רק עבורנו.
ודאי, יש בתורה רובד, שהוא מיועד לעם ישראל לבדו. אולם, האמונה בא-ל אחד, מרכזיותו של המקום אשר יבחר ה‘ כמרכז התפילות הכלל עולמיות ועוד, מיועדים לאומות העולם. כי בסופו של דבר, אנו לא מסתפקים בכך שהקב“ה ימלוך עלינו, אלא רוצים שימלוך על כל העולם כולו. וכדבריו של רש“י בהסבר הפסוק הראשון בקריאת שמע: ”ה'
א-הינו ה' אחד – ה' שהוא א-הינו עתה, ולא א-הי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד“.