עיקרה של פרשת ניצבים הוא בברית החדשה שהקב“ה כורת עם עם ישראל ערב הכניסה לארץ. מה החידוש בברית זו לעומת בריתות קודמות?
התבוננות בפסוקים מגלה לנו מיד, שהדגש העיקרי הוא על כך שכל יחיד ויחיד מחוייב לשמירת הברית. אין אדם יכול לומר ”שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ“. הקב“ה יעניש את אותו אדם, ומעבר לכך, לנו, כחברה, יש מחוייבות לטפל בו – ”הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-הֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת“.
האם המחוייבות הכפולה הזו, של היחיד כלפי הברית הלאומית, ושל החברה, ביחס אל היחיד, רלוונטית רק כלפי מי שמחליט לפרוש לחלוטין מדרך ה‘? דומני שבדורנו, יש למחוייבות זו גם פנים אחרות.
ליחיד, ישנה מחוייבות לסייע לציבור. מצינו הלכה כזו, המתארת את חובתו של היחיד לוודא שיש מנין בבית הכנסת (שו“ע או“ח נה, כא – כב). כיוצא בכך, נראה לי שאפשר לדבר על מחוייבות לוודא שהתפילה בבית הכנסת תהיה איכותית ויפה, כשכולם שרים ביחד. וניתן לחשוב על דוגמאות נוספות מעין אלו.
ובכיוון ההפוך, לציבור יש מחוייבות לעבודת ה‘ של היחיד. הציבור צריך לוודא שהוא מאפשר לכל יחיד לעבוד את הקב“ה, במסגרת ההלכה כמובן, אבל גם במסגרת הקהילה. האם יש שיעורים המתאימים לסוגי קהל שונים? האם זמני התפילות מאפשרים לאנשים שונים להתפלל וכן הלאה.
ועל ידי הערבות ההדדית שלנו, כיחידים וכציבור, נזכה לחדש גם השנה, את הברית שלנו עם הקב“ה .