כאשר הנתבע מודה במקצת מטענתו של התובע, חייבה התורה את הנתבע להישבע על טענתו, ואם אינו רוצה או יכול להישבע, הרי הוא צריך לשלם. לכן למשל, כאשר התובע תבע מנה (-מאה זוז) והנתבע הודה בחמישים, הרי הוא מודה במקצת, וחייב להישבע. לעומת זאת, אם הנתבע היה כופר הכל, הוא היה פטור מלהישבע. ובכמה מקומות מובאת מימרא של רבה, המסבירה את יסוד חיוב שבועה זו:

אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע – חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה – משום דאין אדם מעיז פניו, והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי – אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה.

כבר ציינו בעבר, שנחלקו רש"י ותוספות בביאור היסוד של השבועה הזו, אבל מוסכם על כולם שהיא קשורה בעובדה, שאנו מניחים שהנתבע מודה במקצת כדי להתחמק מהודאה מלאה או כפירה מלאה.

בגמרא בתחילת בבא מציעא (ג.) מובאת שבועה נוספת, הדומה לשבועת מודה במקצת. שבועה המכונה 'רבי חייא קמייתא' – המימרא הראשונה של רבי חייא:

תני רבי חייא: מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז – נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר.

בפשטות, במקרה של ר' חייא קמייתא, הנתבע לא הודה בכלום, אלא שיש עדים שמחייבים אותו על מקצת התביעה. כאן לא שייכת הסברא של רבה, שהרי הנתבע מצידו כפר הכל, ובכל זאת, הגמרא לומדת שיש חיוב שבועה גם במקרה כזה. חיוב זה נלמד (כמבואר בדף ד.) ב'צד השווה' משבועת עד אחד והודאה.

לאור מסקנת הגמרא יש לשאול, האם תיתכן שבועה הדומה לשבועת מודה במקצת, כשאין עדים, אבל גם אין הודאה גמורה של הנתבע.

לא נציג משנה סדורה בעניין, אבל נפנה לכמה דוגמאות המציגות פנים שונים של השאלה הזו:

הבית יוסף (סימן עה, מחודשים ד) כותב בשם בעל התרומות (נכתב ע"י רבי שמואל הסרדי – חכם ספרדי, תלמיד חבר לרמב"ן, שחי בתחילת המאה ה – 13), שאם הנתבע טוען שהוא פטור לחלוטין, אבל לאחר בירור דבריו והחשבונות שלו עם התובע, מתברר מתוך דבריו שהוא אכן חייב חלק מהסכום, הוא יהיה חייב להישבע. מבחינה פסיכולוגית הנתבע אמנם כפר הכל, אבל בפועל, הוא מודה בחלק מהתביעה.

הרשב"א בתשובה (חלק ג סימן עה) כותב, שאם הנתבע כפר הכל, אבל בבירור טענותיו התברר שחלק מהכפירה היה מבוסס על הנחה שהתובע חייב לו סכום מסויים (בדוגמא של הרשב"א – כיוון שחשב שהתובע צריך להחזיר לו סכום רבית), ובית דין קבעו שהתובע אינו חייב לנתבע את הסכום, נמצא שבפועל הודאתו של הנתבע גרמה לו להיות חייב על פי דבריו במקצת התביעה. ובכל זאת, הרשב"א פוסק שאינו חייב להישבע.

על פניו, נראה שתשובת הרשב"א אינה עולה בקנה אחד עם דברי ספר התרומות. לפי ספר התרומות, כאשר הנתבע אינו מתכוון להודות, אבל מתברר שטעה בחשבון ובעצם הוא כן מודה, יש חיוב שבועה. ואילו לפי הרשב"א נראה שאין.

דיון מעניין נוסף בראשונים הוא לגבי מצב שבו הנתבע נהיה חייב לשלם חלק מהסכום מחמת חיוב שבועה. לא נסביר בדיוק את פרטי המקרה, משום שהם דורשים הרחבה בעוד תחום בענייני שבועות, אבל מדובר במצב שבו לתובע היה עד אחד על חלק מטענתו, והנתבע כפר בדברי העד, באופן שבעצם מחייב אותו לשלם. נמצא שמצד הנתבע הוא כפר הכל, אלא שטענתו של גורמת לכך שבית הדין יחייבו אותו על החלק שלגביו העד העיד. הרמב"ם (גזלה ד, טז) כותב בשם הגאונים, שכיוון שנמצא חייב בחלק מהסכום על פי בית הדין, יהיה חייב שבועה, כעין שבועת רבי חייא קמייתא. אולם הרמב"ם עצמו סובר, שאין כאן חיוב שבועה.

לכאורה, המחלוקת שבין הרמב"ם והגאונים דומה לדין של הרשב"א על מי שכפר הכל, ובית דין אמרו שבחלק ממה שכפר, יש לו טעות בדין ולכן הוא בעצם התחייב לשלם. ואם כן, שיטת הרשב"א כדעת הרמב"ם, ואילו שיטת הגאונים כדעת ספר התרומות.

המחלוקות האלו נידונו בהרחבה בשולחן ערוך ונושאי כליו (סימן עה סעיף ה וסימן פז סעיף ה). לא נוכל לסקור את כל השיטות, אבל נציין כמה אבחנות שמוזכרות באחרונים:

ראשית, חלק מהאחרונים (סמ"ע פז סקל"ט) כתבו שיש לחלק בין טעות המתבררת מתוך עצם דבריו של הנתבע, כשמתברר שטעה בחשבון, ובין טעות הנובעת רק מפסיקת בית הדין. במקרה הראשון, שבו דן ספר התרומות, יש חיוב שבועה, ואילו במקרה השני, אין חיוב שבועה.

לדעות אחרות (ש"ך עה סקי"ט), גם במקרה שבית דין קבעו שהנתבע חייב לשלם חלק מהסכום (המקרה של הרשב"א), יש חיוב שבועה, וקל וחומר כשמתברר שהנתבע טעה בחשבונו (המקרה של בעל התרומות). רק במחלוקת שבין הרמב"ם והגאונים, יש לפטור את הנתבע כדעת הרמב"ם, משום שהחיוב שבית דין מטילים עליו אינו מחמת קביעה ודאית שהוא חייב לשלם, אלא קביעה מחמת הספק. וחיוב מחמת הספק לא יוצר חיוב שבועת מודה במקצת.