שאלת היסוד שבה נעסוק היא, האם תשלומי הנזיקין נועדו לפצות את הניזק על ירידת הערך של החפץ הניזוק, או להחזיר את המצב לקדמותו. הגמרא בבבא קמא (ד:) אומרת שאדם המזיק אדם משלם חמישה תשלומי נזיקין. לעומת זאת, בהמה שניזוקה (והוא הדין לשאר אבות נזיקין חוץ מהאדם, אפילו הזיקו אדם), משלמים רק את תשלום הנזק, ולא את שאר אבות הנזיקין. בין השאר, הם אינם משלמים עבור 'ריפוי'. מכאן נראה, שרק באדם משלמים עבור החזרת המצב לקדמותו (-ריפוי) ואילו בשאר אבות הנזיקין, אין כלל חובה להחזיר את המצב לקדמותו. עם זאת, בכמה מקומות נראה מדברי ראשונים ואחרונים שלא כך.
ההלכה היא, שאדם שטוענים כנגדו טענה שחייבים להישבע (למשל כשהוא מודה במקצת), אלא שהתביעה עוסקת בקרקע, פטור מן השבועה. הרמב"ם (טוען ונטען פרק ה הלכה ב) נותן דוגמא לדין זה:
וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום, הרי זה נשבע היסת על הכל.
כלומר, מי שמודה שחפר בור בשדה חברו וגרם לו נזק, אלא שהניזק טוען שהוא חפר שני בורות, והמזיק מודה שחפר רק בור אחד, זהו מצב של הודאה במקצת, אבל על קרקע, ולכן אין חיוב תשלומים. והשיג עליו הראב"ד:
נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת.
הראב"ד מבדיל בין שני מצבים. אם הניזק תובע מהמזיק תשלום על הנזק, הרי זה תביעה ממונית, ויהיה חיוב שבועה. ודברי הרמב"ם נאמרו רק ביחס למקרה שהנזיק תובע מהמזיק למלא את הבורות.
המגיד משנה חולק על הראב"ד, משום שלדעתו אין הבדל בין תביעה למלא החפירות ובין תביעת ממון:
אין החלוק שכתב הרב ז"ל נראה נכון שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו הילכך מה לי תובעו למלאות מה לי תובעו בדמים כאן וכאן תביעתו דמים הבאין מחמת קרקע הן.
מדברי הראב"ד והמגיד משנה עולה מחלוקת האם תיתכן תביעה למלא את החפירות – לדעת הראב"ד תיתכן תביעה כזו, ולדעת המגיד משנה (ומן הסתם, גם לדעת הרמב"ם), אין משמעות לתביעה כזו.
להלכה פסק השולחן ערוך (חושן משפט צה, ו) כדעת הרמב"ם, והרמ"א מביא את הראב"ד. הש"ך (שם סקי"ח) מסכים לדברי הראב"ד, שאפשר לתבוע למלא את החפירות. גם בסימן שפז כתב הש"ך (סק"א) שאם אפשר לתקן הנזק, חייב המזיק לתקן הנזק.
דוגמא נוספת קשורה לדין שמופיע בבא קמא צח ע"א. רבה אומר, שמי שזורק מטבע של חברו לים, פטור מלשלם. הסיבה – המטבע עדיין קיים, ובעצם הוא לא ניזוק. המרדכי (סימן קטז) כותב, שהסיבה היא, שהוצאת המטבע מן הים היא כמו תשלומי ריפוי, ואין דין תשלומי ריפוי לבהמה שניזוקה, אלא רק לאדם. אבל בנתיבות המשפט (סימן שמ ביאורים סק"ג) כתב, שדברי המרדכי הם רק משום שהמטבע לא ניזוק כלל. אבל אילו היה המטבע ניזוק, היה המזיק חייב 'לתקן' את המטבע. הנתיבות כותב, שמה שאין תשלומים על ריפוי בבהמה, הוא משום שהבהמה עתידה להתרפא בכל מקרה, והריפוי נועד רק להחיש את תהליך ההחלמה. אבל כאשר מדובר על בהמה שניזוקה באופן כזה שבלי ריפוי לא תחזור למצבה המקורי, יש חובה לשלם כדי לרפא את הבהמה.
גם החזון אי"ש (ב"ק סימן ו אות ג) טוען, שבאופן יסודי, חובת הפיצוי בנזק הוא לתקן את הנזק. החזון אי"ש מגדיר את השאלה מתי חיוב התשלומים הוא לתקן ומתי החיוב הוא להשלים את השווי להימכר:
ויש לעיין היכי שקלקל כותל ביתו ואי שיימינן כל הבית לא נפחת כלל כספו, היכי שיימינן? ונראה, דכיון דאין בית עומד למכירה אלא לתקן בדקיה, משלם מה שחברו מפסיד בהוצאות התיקון… ונראה דזו כונת הראב"ד םה מה' טוען,… אבל יש לפרש כונת הראב"ד בתובע דמי מלאוי שזו תביעת קרקע, שהמלאוי הוא קרקע. אבל אם עשה חפירות עמוקות, שאין דרך בני אדם למלאתן שיעלו ביוקר מאוד, ודרך בני אדן לסבלן, אז אי אפשר לו לתבוע למלאתן, אלא יכול לתבוע פחת החצר. וזו תביעת ממון.
לפי החזו"א, השאלה של אופי תשלומי הנזיקין תלויה באופן שבו הניזק עצמו היה מטפל בנזק. אם מדובר בחפץ העומד להימכר, הרי שגם אילו היה מתקלקל לניזק, סביר להניח שהניזק פשוט היה מוכר אותו בפחות. ולכן, כאשר המזיק צריך לפצות את הניזק, הוא מפצה אותו לפי ירידת הערך להימכר. אולם, אם החפץ מיועד לשימוש עצמי של הניזק, מסתמא הניזק היה מתקן אותו, ולכן המזיק צריך לשלם עבור התיקון גם כן.