כאשר אדם לווה כסף, מדוע הוא חייב לשלם את הכסף חזרה למלווה?

השאלה הזו, שלכאורה נראית פשוטה, עומדת במוקד של סוגיה נרחבת בדיני הלוואה, וקשורה למושגים של שעבוד הגוף ושעבוד נכסים.

במסכת בבא בתרא (קעה:) הגמרא מציגה שתי דעות, האם 'שעבודא דאורייתא' או 'שעבודא לאו דאורייתא'. בדרך כלל, הדיון לגבי שעבוד נכסים מתייחס לאפשרות לגבות את החוב מנכסים שהיו ברשותו של הלווה, והוא העביר אותם לאחרים – ללקוחות. אבל הרמב"ן (בחידושיו למסכת שם) כותב, שיסוד השאלה אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא, הוא גם ביחס לעצם החוב של הלווה. מי שסובר ש'שעבודא דאורייתא', סובר שיש חוב ממוני שרובץ על הלווה (שעוד נתאר אותו בהמשך). אולם, מי שסובר 'ששעבודא לאו דאורייתא', אומר שהיכולת לגבות את החוב מהלווה היא בעצם רק בגלל ש'פריעת בעל חוב מצוה'. ההבדל בין חוב ממוני ובין המושג של פריעת בעל חוב מצווה מוסבר בגמרא במסכת כתובות (פו.):

א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.

מדברי הגמרא מתבאר, שאם החובה היא רק משום פריעת בעל חוב מצווה, אם כן יש לשאול, כיצד ניתן לכפות את החייב לשלם, כשהוא לא רוצה. התשובה היא, שזו כפיה מדין 'כופין על המצוות'. כלומר, כשם שניתן להכריח אדם ליטול לולב, כך ניתן להכריח אותו לשלם את חובו. הרמב"ן אומר, שגם אם הכפייה היא מדין 'כופין על המצוות', עדיין ניתן לבצע את הכפייה באמצעות גבייה מנכסי הלווה. אין צורך דווקא לכפות בשוטים, עד שיאמר הלווה 'רוצה אני', אבל באופן עקרוני, מדובר בכפייה לקיים מצווה.

כעת נעבור לדעה הסובר ששעבודא דאורייתא. לדעה זו, שעבוד הנכסים, ואולי בעצם כל חובת התשלום, היא חוב ממוני. מה טבעו של שעבוד הנכסים הזה? כדי לענות על שאלה זו, נתבונן במחלוקת שבין הרי"ף לרב האי גאון. הטור (סימן קד) דן בשאלה, מה יהיה אם אדם לווה כסף במלווה בעל פה, שאין בו שעבוד נכסים, ולאחר מכן לווה עוד סכום כסף, במלווה בשטר, שיש בו שעבוד נכסים. זמן הפרעון של שני החובות הוא באותו היום, אלא שללווה יש רק קרקע כדי לשלם עבור חוב אחד. מי קודם?

רב האי גאון כותב, שבמקרה כזה, המלווה שנעשה בעל פה קודם. היות שהלוואה זו נעשתה קודם, היא קודמת לפרעון. אבל הרי"ף כותב, שיש לפרוע קודם ללווה בשטר. ונימוקו:

ורב אלפס כתב שמלוה בשטר קודמת אף ע"פ שהיא מאוחרת ששיעבוד שטר דינו כמכר

מדברי הרי"ף עולה, שהוא הבין ששעבוד נכסים יוצר מעין קניין של המלווה בנכסים של הלווה. במלווה על פה, שאין בו שעבוד נכסים, החובה לשלם מתחילה בתאריך הפרעון. אבל ההלוואה שטר יוצרת בעלות מסויימת של המלווה על הנכסים של הלווה עוד משעת ההלוואה, ועל כן המלווה שבשטר קודם לגבות לפני המלוה שבעל פה.

לעומת זאת, מדברי רב האי גאון נראה שעצם החוב שרובץ על הלווה לא נותן למלוה בעלות קניינית על הנכסים. כדי לחדד את עמדתו של רב האי גאון, נדון בהלכה נוספת. הדין הפשוט של שעבוד נכסים הוא, שאדם אדם לווה כסף ומכר את קרקעותיו, המלווה יוכל לגבות מיד הלקוחות. הגמרא בפסחים (ל:) אומרת, שאם הלווה הקדיש את קרקעותיו, מן הדין המלווה יכול להוציא את הקרקע מיד ההקדש בלא שום פעולה נוספת. אלא שחכמים הצריכו אותו לתת דינר להקדש, שלא יאמרו שממון יוצא מיד ההקדש בלא פדיון. מדוע ההקדש אינו חל על קרקע משועבדת?

לשיטת הרי"ף יש לומר, שקניינו של המלווה בקרקע קודם ל'קניין' של ההקדש. כשם שאדם אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו, כך הוא אינו יכול להקדיש דבר המשועבד לאחרים. אבל רש"י מפרש בדרך אחרת:

שהרי ממושכנין הן למלוה, ואף על גב שהן שלו – אינן ברשותו, ורחמנא אמר (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו – אף כל ברשותו.

כלומר, רש"י מסכים שהנכס המשועבד שייך ללווה, ולא למלווה. אלא שהוא אומר שהשעבוד שיש למלווה על הנכס הוא כעין הפקעת 'רשותו' של הלווה מהנכס.

אם כן, שלוש דרכים לפנינו בהגדרת החובה הרובצת על החייב לשלם את חובו.

האפשרות הראשונה, שאותה מציג הרמב"ן למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, היא שאין בכלל חובה ממונית. כל מה שיש זו מצווה – 'פריעת בעל חוב מצווה', ומה שבית דין יורדים לנכסי החייב הוא מכח ההלכה שבית דין יכולים לכפות אדם לקיים מצוות.

האפשרות השניה, שאותה הצגנו בשם הרי"ף, היא לומר שהחוב יוצר שעבוד נכסים על הלווה, שהוא כעין קניין של המלווה בנכסים של הלווה. כשהמלווה יורד לנכסים, זה פשוט בגלל שהם שלו.

והאפשרות השלישית, שהיא דרכם של רב האי גאון ורש"י, היא ששעבוד הנכסים אינו יוצר בעלות של המלווה על נכסי הלווה, אלא הוא רק מטיל הגבלות על יכולתו של הלווה להשתמש בנכסים שלו, כחלק מחובתו לשלם את החוב.