אשרי העם ש'ככה' לו?

המשנה במסכת ברכות (פרק ה משנה ג) אומרת:

האומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך', ו'על טוב יזכר שמך', 'מודים מודים' – משתקין אותו.

כוונתו של האומר היא 'ריחמת על הציפור, שהרי ציווית לשלח את הבנים, ועלי / על פלוני לא תרחם?!'. מה הבעיה במשפט זה?

הגמרא (לג:) מביאה שני הסברים:

פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא.

חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית.

וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.

על פי התירוץ הראשון, הבעיה במשפט היא שיש כאן הנחה שהקב"ה מרחם על ציפורים יותר מאשר על בריות אחרות. על פי תירוץ זה, אכן הנהגתו של הקב"ה בשילוח הקן נובעת ממידת הרחמים.

לעומת זאת, מהתירוץ השני נראה, שהקב"ה בכלל אינו נוהג במידת הרחמים בשילוח הקן. מצוותו היא גזירה, ולא מחמת רחמים.

בדרכו של התירוץ השני אומר גם רבי יהודה הנשיא כמובא במדרש תנחומא (פרשת שמיני סימן ז):

ילמדנו רבינו כמה בהמות טהורות יש בעולם, כך שנו רבותינו עשר בהמות הן, איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר, ושור שה כשבים ושה עזים, יותר מאלה אין בעולם, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הזהרו עצמכם שלא לשקץ את עצמכם בבהמה טמאה ובשרץ טמא, כך אמר דוד: הא-ל תמים דרכו אמרת ה' צרופה. בשביל לצרף בריותיו, א"ל רבי מה אכפת להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה שיהא ישראל נוחר ואוכל ושוחט מן הצואר מן הירך תדע שלא נצטוה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל.

המצוות נועדו רק 'לצרף את ישראל' – לבדוק את יכולתם לעשות את רצון ה', ולא מעבר לכך.

הרמב"ם מתייחס לסוגיה זו בכמה מקומות. במורה נבוכים (חלק ג פרק כו) כתב:

כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצות, שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר שהתורות כלם נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כלם יש להם סבה, ומפני התועלת צוה בהם, והיות לכלם עלה אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן…

לדעת הרמב"ם, ברור שיש למצוות טעם. לא יעלה על דעתו שהקב"ה עושה דבר מפני הרצון בלבד, בלי תכלית, ולכל מצווה ומצווה יש תכלית מסויימת, אלא שאין אנו מבינים את טעם המצווה תמיד. הרמב"ם גם מבאר את המדרש בתנחומא:

אלא שאני מצאתי דבר לחכמים ז"ל בבראשית רבה יראה ממנו בתחלת מחשבה שקצת המצות אין להם עלה אלא המצוה בהן לבד, ולא כיון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת, והוא אמרם שם וכי מה איכפת לו להקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה וגו'.

ועם היות המאמר הזה נפלא מאד שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פרשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה עד שלא נצא מסדר דבריהם כלום ולא נפרד מהשורש המוסכם עליו… ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו, וזה שכלל המצוה יש לה סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר, אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן לצרף בהם את הבריות.

לדעתו, אף שלמצווה בכללותה יש טעם, אין טעם לפרטים השונים במצווה. הקב"ה ציווה עלינו להרוג בעלי חיים לצורך אכילה, אולם הציווי על אופן ביצוע ההריגה – בשחיטה מן הצואר או מן העורף, אלו פרטים ללא טעם, מלבד הצורך 'לצרף את הבריות'.

כיצד מבאר הרמב"ם את המשנה בברכות? במקומות שונים הולך הרמב"ם בדרך שונה. במורה נבוכים (שם פרק מח) כתב הרמב"ם:

וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם, ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני.

כלומר, המשנה היא רק למאן דאמר שאין טעם למצוות. אבל הרמב"ם סובר שיש טעם למצוות, ועל כן הוא יכול לפרש שאכן טעם מצוות שילוח הקן הוא צער בעלי חיים.

אבל, בפירושו למשנה בברכות כתב:

ענין אמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כך חוס עלינו, שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקדוש ברוך הוא על העוף, ואינו כן, לפי שאלו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית שאין לה טעם.

ומסתבר שכאן רק פירש את המשנה, אבל לדינא הוא אינו סבור כן.

דרך אחרת היא דרכו של הרמב"ן (בפירושו לתורה, דברים כב, ו):

אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד:

ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה, וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות, ונאמר כל אמרת אלוה צרופה, למה, שיהא מגין עליך. הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת, כנראה מפשוטיהם. ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו:

והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה. והביאו ראיה אחרת, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך, הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, א"כ כלם לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח. וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו.

בתמצית, הרמב"ן מפרש שמה שאומרים שהמצוות לא ניתנו אלא כדי לצרף בהן את הבריות פירושו, שהקב"ה אינו צריך את המצוות כתועלת לעצמו, אלא התועלת היא עבורנו. אבל עבורנו אכן יש תועלת, מלבד עצם הציות לקב"ה.

על מנת להבין את דבריו, נביא את מה שכתב לפרש את מצוות שילוח הקן:

וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס הא-ל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר.

כלומר, המצווה לא נובעת מכך שהקב"ה מרחם על הציפור, אלא מכך שהקב"ה רוצה שאנו נלמד לרחם על הציפור. אם כן, שתי הדעות בגמרא מניחות שיש טעם למה שרוצה הקב"ה, והמחלוקת היא רק בשאלה מה הבעייתיות להשתמש בנימוק של 'על קן ציפור יגיעו רחמיך'.

מדברי הרמב"ן נראה, שהוא חלוק על הרמב"ם ביחס לפרטי המצוות. הוא מסביר את המימרא של רבי על כך שהמצוות ניתנו 'לצרף בהן את הבריות', שהכוונה היא, שלקב"ה לא אכפת אם שוחטים מן הצואר או מן העורף, אבל אנו לומדים רחמים מכך ששוחטים דווקא בצואר, שכך הוא רחמנות יותר על בעל החיים.

השיטה השלישית שנציג היא שיטתו של המהר"ל (תפארת ישראל פרקים ו – ז). המהר"ל סובר שלמצוות אין טעם במובן המקובל של המילה. כמובן שהן לא נועדו לשרת איזשהו 'צורך' של הקב"ה, ולא תמיד הן גם נועדו לשיפור מידותיו של האדם. הרי לא תמיד אנו בכלל יודעים מה טעמה של המצווה, ואם כן, כיצד ניתן לומר שהיא פועלת עלינו לשיפור מידותינו?

האופן שבו פועלות המצוות הוא יותר דומה לחוקי הטבע. כשם שעל כח המשיכה איננו שואלים אם הוא טוב לנו או לא, כך גם מצוות תפילין. אין כאן טעם, אלא רק גזירה. אלא, שכמו שהצמח זקוק למים ואור כדי להתפתח ולהגיע לשלמותו, כך גם נפשו של האדם מישראל זקוקה למצוות כדי להגיע אל שלמותה.

חשוב לשים לב, שהמהר"ל אינו אומר שהמצוות הן עניין של רצון שרירותי. אלא שכשם שישנה חוקיות בהתנהלות של הטבע הגשמי, כך ישנה חוקיות בהתנהלות של הטבע הרוחני. וכשם שאם יאמר לנו הטכנאי שדרוש רכיב מסויים כדי שהמחשב יעבוד, כך התורה אומרת לנו שדרושים 'רכיבים' מסויימים, כדי שאדם מישראל יגיע אל שלמותו.

אם כן, שיטת המהר"ל אינה סוגרת את האפשרות ללמוד על טעמי המצוות, אלא שהיא משנה את השדה שבו מתקבלות התשובות לשאלות האלו. ברמב"ם וברמב"ן, ההסבר למצוות הוא פסיכולוגי ואנושי. המהר"ל מצריך ללמוד מרחב שלם של התנהלות אלוקית, כדי להבין באיזה אופן פועלות המצוות.

על פניו, שיטתו של המהר"ל היא גם שיטתו של הכוזרי. המשותף הוא, שהמצוות לא נועדו עבור השכל, אלא עבור 'חול העניין הא-להי', ולכן הן לא משרתות מטרה רציונאלית בהכרח[1].

[1] עיין במאמרו של הרב יצחק שילת בצהר ג " מטרתן וטעמיהן של המצוות- שיטות הכוזרי והרמב"ם".