מטרת התפילה

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן על יסוד החיוב להתפלל

חז"ל מכנים את התפילה 'עבודה שבלב'. כך נאמר במכילתא דרשב"י (פרק כג פסוק כה):

"ועבדתם את ה' אלקיכם זו תפלה". וכן הוא אומר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג). איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה. וכן הוא אומר בדניאל: "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך" (דניאל ו יז) –  וכי יש עבודה בבבל? אלא זו תפלה. וכן הוא אומר: "וזמנין תלתה ביומא הוא בריך על ברכוהי".

באיזה מובן התפילה היא 'עבודה שבלב'? מלשון המכילתא נראה, שבמילה 'עבודה' הכוונה היא מן הסתם לעבודת הקרבנות. מסיבה זו תוהה המכילתא 'וכי יש עבודה בבבל?', ובאותו אופן יש להבין את התהיה: 'איזו היא עבודה שבלב?' – עבודה היא במעשים, בקרבנות, ולא בלב. תשובת המכילתא היא, שעבודה שבלב, היא תפילה.

שתי שאלות זוקקות הסבר, בעקבות דברי המכילתא:

הראשונה, באיזה מובן הקרבנות הם 'עבודה', מובן שגם התפילה יכולה לשמש?

והשניה, מה משמעות הדברים שהתפילה היא עבודה שבלב?

הרמב"ם התבסס על דברי המכילתא והגדיר בעקבותיה את מצוות התפילה בשני מקומות. ראשית, בספר המצוות (עשה ה):

והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה. וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י"י א-היכם ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו.
ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד. ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה) עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו):

הרמב"ם מסביר, שביסודו של דבר מדובר כאן בציווי כללי – 'לעבוד את הקב"ה'. אלא שציווי כללי אינו ראוי להחשב כמצווה לשיטת הרמב"ם, ולכן הרמב"ם מצביע על כך שלציווי הזה יש גם משמעות ספציפית – העבודה היא התפילה[1].

כך כותב הרמב"ם גם ביד החזקה (פרק א הלכה א[2]):

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

היות שהרמב"ם מציין שהציווי לעבוד את הקב"ה הוא ציווי כללי, יש לשאול, באיזה אופן באיזה מובן התפילה היא עבודה, יותר מאשר כל המצוות האחרות[3]?

בפרט יש לשאול על פי לשון המדרשים שמביא הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות:

ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לא-ל יתברך בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת… וכבר דרשו עוד שם בספרי רבי אליעזר בן יעקב אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להלן ליחיד וכאן לצבור כאן לתלמוד כאן למעשה. יאמר שנצטוינו לעבוד השם ית' בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו.

כלומר, עבודת השם היא בעשיית המצוות כולן באופן שלם וראוי. אם כן, מדוע מבין הרמב"ם שעבודה היא תפילה בדווקא?

נראה לי, שהתשובה היא, שבכל המצוות, הרקע למצווה הוא רצון הקב"ה. הקב"ה ציווה שנעשה כך וכך. אבל המצווה כשלעצמה ממוקדת במעשה אחר. למשל, ישנן מצוות שהן זכר ליציאת מצרים. אף שבכל מצווה כזו אנו עושים את רצון ה', הרי שהמטרה הספציפית של המצווה היא, שנזכור את צאתנו ממצרים. במצוות שבין אדם לחברו הדבר קל עוד יותר – אמנם, מדובר בעשיית רצון ה', אבל המצווה מכוונת לכך שניטיב עם אדם אחר, ולא נרע לו. אז אמנם עשיית המצווה היא מחמת רצון ה', אבל התוכן של המצווה שונה.

לעומת זאת, שלוש מצוות עוסקות באופן ישיר בקשר עם הקב"ה: הקרבנות מטרתם לעשות נחת רוח לקב"ה. בתורה אנו לומדים את רצון הקב"ה, ובתפילה אנו שופכים שיחנו לפניו. כאן לא רק החובה לעשות את המצווה היא מחמת רצון ה', אלא גם התוכן של המצווה מכוון ישירות לקב"ה. לכן מצוות אלו מתוארות בתור 'עבודת השם'[4].

כעת נעבור לדברי הרמב"ם ביד החזקה. כך פותח הרמב"ם את הלכות תפילה:

הלכה א: מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' א-להיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. הלכה ב: ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

מדברי הרמב"ם עולות מספר נקודות:

ראשית, מדברי הרמב"ם עולה שמצוות תפילה חוזרת פעם ביום. כלומר, אדם חייב להתפלל מן התורה, לפחות פעם אחת ביום[5].

שנית, הרמב"ם קובע כי מצד החיוב מן התורה, יש בתפילה שלושה רכיבים – שבח, בקשה והודאה.

שלישית, הרמב"ם מדגיש שהחובה להתפלל היא 'נוכח המקדש'.

על מנת לעמוד על הייחודיות בדברים אלו, ננגיד אותם עם שיטת הרמב"ן, כפי שהיא מתוארת בהשגותיו לספר המצוות:

אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו… ומה שדרשו בספרי ולעבדו זה התלמוד, דבר אחר: זו תפילה?

(1) אסמכתא היא

(2) או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב (מ"א ח דה"ב ו) בהעצר השמים ולא יהיה מטר וכתיב רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה.

בניגוד לרמב"ם, ברמב"ן עולים יסודות אחרים לתפילה:

ראשית, לדעת הרמב"ן התפילה אינה חובה, אלא היא חסד.

שנית, התפילה אינה קבועה בזמנים. לכל היותר ניתן לומר, לפי התירוץ השני של הרמב"ן, שחלק מעבודת ה' במובן הרחב היא, שהקב"ה יהיה שותף בחיים שלנו, ולכן כאשר מתרגשות צרות, לקרוא אליו.

ושלישית – הרמב"ן מדגיש את הפן של הבקשה שבתפילה. הרי היה אפשר לומר, שגם כאשר קורה לאדם דבר טוב, הוא נדרש להודות ולשבח את הבורא. אבל הרמב"ן מדגיש דווקא את התפילה בזמן צרה. לא השבח וההודאה נמצאים במרכז, אלא הבקשה.

כפי הנראה, בין הרמב"ם לרמב"ן ישנה מחלוקת מהותית בהבנת חיוב התפילה דאורייתא:

לדעת הרמב"ם, התפילה מראש היא דבר שבחובה. תפקידה הוא להיות חלק מעבודת ה', אבל הדגש שבה הוא על אלמנט החובה. אדם נדרש להפנות את מחשבתו וליבו אל הקב"ה פעם ביום, ולשפוך שיחו לפניו. מסיבה זו, כל חלקי השיח הם חלק מהמצווה – השבח, הבקשה וההודאה כולם שווים במצוות התפילה[6].

אולי מסיבה זו ניתן לומר גם, שהרמב"ם מדגיש את האלמנט של הפנייה למקדש בתפילה. העבודה שבלב באה ביחד עם העבודה שבמעשה – עבודת הקרבנות. כשם שעבודת הקרבנות עיקרה הוא החובה – תמידים ומוספים, כך גם בעבודה שבלב, קיימת החובה.

לעומת זאת, הרמב"ן תופס את התפילה בעיקרה כחסד. התפילה היא חסד שעושה עמנו הקב"ה, שמוכן להקשיב לנו, הבריות השפלות, ולשמוע אותנו[7].

אופי התפילה מדרבנן

כאמור, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם יש בכלל חיוב תפילה מן התורה, ומה יסודו. אולם, לכל הדעות חכמים באו ומיסדו את התפילה, וקבעו להתפלל מספר פעמים בכל יום. מה אופי התפילה, כפי שתקנו אותו חכמים?

ככל הנראה, הסוגיא היסודית ביותר בעניין הזה היא מחלוקת האמוראים בשאלה כנגד מה תוקנה התפילה (ברכות כו:):

איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי

תניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות.

שני הבדלים עיקריים ניתן לאתר בין התפילה אצל רבי יוסי ברבי חנינא ובין התפילה אצל רבי יהושע בן לוי:

הראשון מתייחס לטבע התפילה. אצל רבי יהושע בן לוי, העיקר הוא תוכן התפילה. אברהם יצחק ויעקב, שלושתם עסקו בתפילה. אברהם עמד לפני הקב"ה, יצחק יצא לשוח לפניו, ויעקב פגע בו. הלשונות האלו מתייחסות למשמעות מעשה התפילה, ונראה שישנם סגנונות שונים של תפילה, תלויי אישיות המתפלל.  לעומת זאת, אצל רבי יהושע בן לוי מעשה התפילה ברור יותר – הוא כעין תחליף לקרבנות. הדגש העיקרי הוא בזמנים הברורים. וזה מוביל אותנו להבדל השני בין רבי יוסי ברבי חנינא ובין רבי יהושע בן לוי:

אצל רבי יוסי ברבי חנינא הזמנים אינם חדים. לעומת זאת, אצל רבי יהושע בן לוי, הזמנים הם מוגדרים מאוד. הדגש אצל רבי יהושע בן לוי הוא על המסגרת, ולא על התוכן[8].

מסתבר, שאצל רבי יוסי ברבי חנינא, הדגש העיקרי בתפילה הוא האלמנט האישי, ואילו אצל רבי יהושע בן לוי, המוקד טקסי יותר, ואולי גם ציבורי יותר.

הגמרא מגיעה למסקנה, שגם לדעת רבי יוסי ברבי חנינא, ישנן תפילות שבאות מיסוד ה'קרבנות', כמו תפילת המוספים.

נימא תיהוי תיובתיה דרבי יוסי ברבי חנינא אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות דאי לא תימא הכי תפלת מוסף לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות

לכן, לדעת רבי יוסי ברבי חנינא, התפילה, כפי שתוקנה, שייכת לשני היסודות גם יחד. גם לפן האישי יותר, וגם לפן הקבוע והרצוף, הפן של הקרבנות.

אולם, לדעת רבי יהושע בן לוי, נראה שהתפילה אינה שייכת לפן האישי כלל. היא ממוקדת כולה בקרבנות. להיכן נעלם הפן האישי, שהוא, לכאורה, מהותה של התפילה מדין תורה? את השאלה הזו נבחן עוד בהמשך הסדרה.

סיכום

עסקנו בשתי מחלוקות עקרוניות ביותר לגבי מטרת התפילה.

מחלוקת אחת היא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לגבי עצם מצוות התפילה – האם מצווה זו היא מהתורה או מדרבנן. טענתנו היא, שמחלוקת זו משפיעה גם על התפיסה של מטרתה של התפילה:

לדעת הרמב"ן, התפילה היא רשות לדבר עם הקב"ה. הקב"ה עשה עמנו חסד, ואיפשר לנו לדבר עמו, כאשר המוקד של השיחה הוא בבקשה.

לדעת הרמב"ם, התפילה היא חובה – חובה לשמור על קשר עם הקב"ה. הקב"ה דורש מאיתנו לשמור עמו על קשר יום יומי. המוקד של השיחה אינו בבקשה בדווקא, אלא בעצם קיומו של הקשר הזה – בשיחה. לכן, ההודאה, הבקשה והשבח, שלושתם חלקים שווים במצווה.

המחלוקת השניה היא מחלוקת האמוראים בשאלה מדוע אנו מתפללים שלוש תפילות ביום.

לדעת רבי יוסי ברבי חנינא, התפילות תוקנו על ידי האבות. התפילה, במובן זה, היא עניין אישי. לא הרי תפילתו של אברהם אבינו כתפילת יצחק בנו. חז"ל תיקנו לנו להתפלל יותר מאשר פעם ביום, אבל התפילה נשארה עדיין במקום האישי.

לעומת זאת, לדעת רבי יהושע בן לוי, התפילות הן כנגד הקרבנות. כאן אנו עוברים מתפילה אישית יותר, למשהו שהוא יותר ציבורי – לא המקום האישי והעמידה האישית מול הקב"ה נמצאים במרכז, אלא התחליף לעבודת הקרבנות הציבורית, היא שעומדת במרכז.

כלומר, גם אם במישור הדאורייתא נראה יותר שהתפילה היא עניין אישי, הרי שבתקנת חכמים אנו מוצאים מישור נוסף של התפילה – מישור ציבורי.

לדעת רבי יוסי ברבי חנינא, שני המישורים שייכים בעת ובעונה אחת. אבל לדעת רבי יהושע בן לוי, תקנת חכמים ממוקדת כולה במישור הציבורי, ולא במישור האישי.

הנושאים הבאים שביחידה זו יבחנו כמה השלכות של הדיון העקרוני שהצגנו כאן, בשאלה של הטבע של התפילה – משהו אישי או משהו ציבורי וטקסי.

[1] למעשה, הרמב"ם מציין שתי משמעויות ספציפיות לציווי 'לעבוד את הקב"ה' – "לעבדו זו תפילה" וגם "לעבדו זה תלמוד".

לכאורה, הן מצוות תפילה והן מצוות תלמוד תורה כלולות במצווה זו. ועם זאת, למעשה אלו שתי מצוות נפרדות. שכן, מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה נפרדת – עשה יא. בנוסף, מצוות 'לעבדו' נוהגת גם בגברים וגם בנשים, כמבואר בדברי הרמב"ם (פרק א הלכה ב), ואילו מצוות תלמוד תורה נוהגת בגברים בדווקא.

לא מצאתי עדיין מי שמדבר על ההשוואה בין לעבדו בתפילה ובין לעבדו בתורה, לפי הרמב"ם. דווקא בהשגות הרמב"ן נראה שהוא מאמץ יותר את הנושא של 'לעבדו בתורה'.

[2] הפניה סתמית ברמב"ם בסדרה זו היא להלכות תפילה. בטור ושולחן ערוך, לאורח חיים.

[3] הלחם משנה שואל, מדוע הרמב"ם נקט בפתיחת הלכות תפילה 'מצוות עשה להתפלל בכל יום', ואילו בהלכות קריאת שמע פתח (פרק א הלכה א): 'פעמים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבקר…', ולא הזכיר שמדובר במצווה.

תשובתו של הלחם משנה היא:

וי"ל כדתירץ ספר חרדים דמצות יחוד חייב אדם לייחד בכל רגע ולכך לא חשבה לאחת ממ"ע שבתורה לבד.

כלומר, מצוות קריאת שמע היא חלק מהמצווה לייחד שמו של הקב"ה. זו מצווה מקיפה. בניגוד אליה, מצוות תפילה היא מצומצת יותר – היא רק מצווה מקומית.

תירוץ זה לא מתיישב עם דבריו של הרמב"ם בספר המצוות, שהרי שם נראה שמצוות עבודה היא מצווה מקיפה גם כן. ועיין בטורי אבן שתירץ באופן אחר, מקומי יותר.

[4] המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב העבודה פרק ג) מסביר, שהתפילה היא עבודת ה' יותר מאשר מצוות אחרות, כי בתפילה האדם מדגיש את התלות שלו בקב"ה, וזה עיקר העבודה: " ולפיכך התפלה היא עבודה אל השם יתברך ולא היראה מן השם יתברך, שאין זה נקרא עבודה כי אין זה מורה שהאדם נתלה בו יתברך אבל התפלה מורה שהאדם נתלה בו יתברך והוא יתברך הכל ברוך הוא וברוך שמו על הכל. שכל ענין התפלה שהוא מתפלל אל השם יתברך לפי שהוא צריך אל השם יתברך נתלה בו יתברך ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך כאלו הוא נקרב אליו שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב נמסר אליו, ולפיכך התפלה היא עבודה גמורה אל השם יתברך ודבר זה עוד יתבאר".

לא באתי לחלוק על הסברו של המהר"ל, אלא רק להציע משהו שהוא בסיסי יותר בעיני.

[5] מלשון הרמב"ם נראה, שאף שחיוב התפילה הוא רק פעם ביום, הרי שגם כאשר אדם מתפלל יותר מפעם אחת ביום, בכל תפילה הוא מקיים את המצווה מן התורה. כך לשונו בהלכה ג: אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה… וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה.

[6] אמנם, המעיין רואה שהרמב"ם מדגיש את הבקשה. שהרי כך היא לשונו: "שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו". הרמב"ם מתחיל "שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום", ורק אחר כך התחיל לפרט "ומגיד שבחו …ואחר כך שואל צרכיו …ואחר כך נותן שבח…".

[7] תיאור נאה של הריחוק הזה נמצא ב'איש האמונה הבודד' של הרב סולובייצ'יק:

עובדה היא כי במישור העימות הקוסמי של האדם עם האלוהים נתקל האדם בפאראדוכס מייאש. מצד אחד, הוא רואה את האלוהים בכל פינה של הבריאה – בפריחת הצמח, בעליית הגיאות, בתנועת השריר שלו, כאילו האלוהים נמצא קרוב אליו ולצידו, ביחס של דו – שיח ידידותי. אולם, באותה שעה ממש שהאדם פונה אל האלוהים, הוא נוכח שהאלוהים רחוק ומרוחק, אפוף מסתורין, שלא מעלמא הדין…

כאשר האדם אשר ראה זה עתה את האלוהים, פונה אליו ומבקש לדבר עמו באורח אינטימי בסגנון "אתה", הרי הוא נוכח לדעת שהאדון והבורא נעלם, אפוף ענן של מסתורין כשהוא רומז אליו מתוך "עבר למציאות" נורא.

[8] בעניין זה ברצוני לציין את דבריו של המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ד):

משלימות התפלה שלא תהא תפלתו במקרה קרה, כי התפלה הוא הדביקות בו יתברך שהאדם מתדבק בתפלתו בו יתברך, ואם הדביקות הזה היא במקרה בלבד אינו נחשב דביקות כלל, כי כל מקרה הוא לזמן ולשעה ואינו תמידי אבל דבר שאינו מקרי הוא תמידי, לכך ראוי שיהיה הדביקות הזה שלא במקרה כלל. ועל זה באה האזהרה שיקבע מקום לתפלתו, וענין קביעות המקום לתפלה מפני כי קביעות המקום מורה שאין התפלה שלו במקרה כי המקרה אין לו קביעות, ואם יושב פעם אחד במקום זה ופעם במקום אחר דבר זה אינו קביעות כלל ואין זה דביקות בעצם רק מקרה קרה:

מרכיב הקביעות בתפילה הוא מרכיב משמעותי מאוד, ואנו עוד נטפל בו בהמשך הדברים.