הפרשה שלנו היא פרשת הגלות. ומערכת היחסים של יעקב עם לבן מהווה דגם מסויים למערכת היחסים בין יהודים לגויים. המאפיין העיקרי של מערכת היחסים בין לבן ליעקב הוא הרמאות. לבן מרמה את יעקב, הן בבנותיו, והן בשכרו. ולמרות זאת, בעקשנות ובנחישות, וכמובן בסיוע אלוקי, יעקב מצליח לצאת תמיד וידו על העליונה.
בזכות מה מנצח יעקב? דומני שהתשובה לשאלה זו עולה מהמפגש של יעקב עם לבן בהר הגלעד, בסופה של הפרשה.
בתחילת המפגש, יעקב נראה די כנוע כלפי לבן – הוא מיד מאפשר ללבן לחפש, ומוקיע את מי שימצא עמו הגניבה. זה די טבעי. לבן בא עם אחיו, הוא הגדול והחזק, ואילו יעקב עם משפחתו ועם הילדים הרכים. אולם, לאחר החיפוש מוכיח יעקב את לבן על חשדותיו בדבר גניבת התרפים: "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינו“.
כשיעקב היה מוטרד ממצבו המוסרי, וחשש פן יש במשפחתו גנב, חשב שאין לו סיכוי מול לבן. אולם, ברגע שהתברר שאין גנב, יעקב ניצב על עומדו בגאון. אני אינני גנב. אדרבה, אני סמל ההגינות והמוסריות, ומכח עמדה זו, אני אינני חושש ממך. הידיעה העצמית שלנו, שאנו מוסריים והגונים, היא הנותנת לנו את הכח לעמוד מול אומות העולם, גם כשהן גדולות וחזקות מאיתנו.
המוסריות של יעקב, שופכת אור גם על נקודה בתחילת הפרשה. עם הגיעו של יעקב לחרן הוא מגיע אל הבאר. מלבד בירורים באשר למקום מגוריו של לבן, יעקב גם מנסה להבין מדוע חונים שם שלושה עדרים, הרי עוד יש זמן רב לעבוד.
יעקב תובע מאחרים דרישות מוסריות. הוא אמנם אורח במקום, אבל מיד מזהה חשש לשחיתות, וזועק נגדה.
דומני, שרק מכח הידיעה שהוא מוסרי יכול יעקב להרשות לעצמו להוקיע את בעיות מוסריות שהוא רואה אצל אחרים. בלי להיות הגונים ומוסריים בעצמנו, אנו לא יכולים להתלונן על עוולות של אחרים.