היום – אם בקולו תשמעו
א לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:
ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:
ג כִּי אֵ-ל גָּדוֹל ה' וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱ-לֹהִים:
ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי-אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:
ה אֲשֶׁר-לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:
ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ:
ז כִּי הוּא אֱ-לֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם-בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:
ח אַל-תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:
ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם-רָאוּ פָעֳלִי:
י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא-יָדְעוּ דְרָכָי:
יא אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי:
המזמור הזה פותח את ששת המזמורים אותם אנו נוהגים לומר בקבלת שבת. פסוקים א – ה מתארים את שבחו של הקב"ה. אפשר לדייק, ששבחו של הקב"ה המתואר בפסוקים אלו הוא בכך שהוא ברא את העולם. אולי מסיבה זו מתאים המזמור הזה לפתוח את קבלת השבת – בהכרה בשבחו של הקב"ה בתום ששת ימי הבריאה.
בפסוקים ו – ז ישנה הנגדה מסויימת לתחילת המזמור. הקב"ה הוא לא רק בורא שמים וארץ, יש לו קשר אישי ומיוחד עם עם ישראל. הוא א-לקינו, ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו.
אלא שבסופו של פסוק ז ישנו תנאי: האם באמת אנו עמו וצאן מרעיתו של הקב"ה? רק אם בקולו נשמע. על כן באים פסוקים ח – יא, ומתארים מצב דומה אצל עם ישראל. כשעם ישראל יצא למדבר, זה היה בגלל שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים. עם ישראל יצא ממצרים אחרי ש'ראו את פעלו' של הקב"ה. ובכל זאת, במשך ארבעים השנים הקב"ה נאלץ לריב ('אקוט'- מלשון קטטה) עם עם ישראל, כיוון שאנו היינו עם תועי לבב, ועל כן, הוא נשבע שלא להביא את עם ישראל אל המנוחה.
ליבו של המזמור, להבנתי הוא המילים 'היום – אם בקולו תשמעו'. ישנה הבטחה שאותה חיבה שהראה הקב"ה לעם ישראל ביציאת מצרים תיתכן גם היום, אם רק נשמע בקולו של הקב"ה. כך אומר גם המדרש (ילקוט שמעוני על פרקנו), שרבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא על פתח מערתו של רשב"י. אליהו שלח את רבי יהושע בן לוי למשיח, שנמצא ברומי. "מתי תבוא?", שאל רבי יהושע בן לוי את המשיח. תשובתו של המשיח היתה "היום". כשחזר רבי יהושע בן לוי לאליהו, אמר לו אליהו: "היום – אם בקולו תשמעו".
באותו המדרש אומר רבי:
אמר רבי לוי: אם משמרין ישראל אפילו שבת אחת כתקנה, מיד בן דוד בא והן נגאלין.
כתיב הכא: יום. וכתיב התם: שמור את יום השבת.
בימות החול קשה לנו להיפנות לקב"ה. העיסוק בצרכי עולם החול מפריע למחשבה להתמקד בבורא עולם. אולם, בכניסת השבת מבקש המזמור להציב בפנינו הבטחה: אם רק נשכיל לנצל את השבת נכונה, נזכה למה שזכה דור המדבר ביציאת מצרים, להיות עמו וצאן מרעיתו של הקב"ה – אם בקולו נשמע.