ברייתא שבת כא ע"ב:

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

נחלקו הראשונים ביחס שבין המהדרין למהדרין מן המהדרין. התוספות במקום כותבים:

והמהדרין מן המהדרין – נראה לר"י, דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית.

כלומר, ישנה סתירה מנקודת מבטו של הרואה, בין המהדרין למהדרין מן המהדרין. שכן, מי שמסתכל אינו יודע למה יש ריבוי נרות – האם בגלל בני הבית או בגלל הימים. לכן התוספות מבינים, שהמהדרין מן המהדרין מוסבים על עיקר הדין, ואינם מדליקים כלל למנין בני הבית.

לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ד) כותב:

הלכה א: כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. הלכה ב: כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות. הלכה ג: מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד.

מצד עיקר הדין, הרמב"ם כותב שהמהדרין מן המהדרין מדליקים גם למנין הימים, וגם למספר בני הבית. אמנם, הוא מודה שהמנהג הוא כשיטת התוספות.

לכאורה, שתי השיטות נפסקו בהלכה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעא סעיף ב):

כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט

המחבר פסק כפי המנהג שמזכיר הרמב"ם, שהוא שיטת התוספות. והרמ"א לכאורה פסק כדעת הרמב"ם עצמו.

אלא שיש לשים לב שהרמ"א לא כותב בדיוק כדברי הרמב"ם. שכן לפי הרמב"ם ברור שרק אדם אחד מדליק. לעומת זאת, הרמ"א כותב, שכל אחד מבני הבית מדליק.

בביאור דעת הרמ"א ישנן שתי שיטות מפורסמות.

רבי עקיבא אייגר (שו"ת מהדורא תניינא סימן יג) כותב, שלדעת הרמ"א מנהג המהדרין מן המהדרין נובע מכך שכל אחד מבני הבית מתכוון לא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית, ונמצא שהחיוב של כל אחד הוא מן הדין. מושג ההידור לפי זה, היינו שרוצה לקיים את המצווה בעצמו, ולא לצאת ידי חובה בהדלקת אחר[1].

לעומת זאת, מדברי הגרי"ז (על הרמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד הלכה א) נראה כיוון אחר. הגרי"ז אומר, שהמחלוקת של הרמ"א והרמב"ם נובע ממחלוקת עקרונית ביניהם, האם יש חשיבות בקיום הידור שנפרד מעיקר המצווה. כלומר, לדעת הרמב"ם, אי אפשר לקיים הידור מצווה בלי לקיים את המצווה בעצמה. ולכן, אם יש הידור בהדלקת מספר נרות לפי מספר בני הבית, הרי שאותו אדם שמדליק את הנר של עיקר הדין, צריך להדליק את כל הנרות.

לעומת זאת, הרמ"א אומר, שניתן להפריד בין ההידור ובין מעשה המצווה עצמו. ולכן גם אם אדם אחד קיים את המצווה בעיקר הדין, הרי שאנשים אחרים יכולים לקיים את התוספת[2].

לדעת הגרי"ז, הרמ"א רק אומר שניתן לקיים את המצווה על ידי כמה אנשים, אולם גם אדם אחד יכול לקיים את ההידור. נמצא, שלדעת הגרי"ז, ההידור שיש בריבוי הנרות אינו נובע מהעובדה שכל אחד מדליק במקום לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית, אלא מעצם ריבוי הנרות (כפי שחייבים לומר לשיטת הרמב"ם, שהרי לשיטת הרמב"ם רק בעל הבית מדליק, וההידור הוא בעצם רבוי הנרות, כפי שלפי מנהג המהדרין מן המהדרין, ההידור נובע מריבוי הנרות.

נמצא, שיש לנו שני הסברים למנהג המהדרין:

לדעת הרמב"ם, המהדרין מרבים בנרות. עצם תוספת הנרות היא היא ההידור. נחלקו הרמב"ם והתוספות האם ניתן לקיים את שני ההידורים – גם לפי מספר בני הבית וגם לפי מספר הימים – גם יחד. לפי הבנת הגרי"ז, גם הרמ"א מודה בעקרון להסבר זה, אלא שהוא סובר שאת נרות ההידור יכולים להדליק גם מי שלא מדליק את ההדלקה של הנר העיקרי[3].

לעומת זאת, לפי הבנת רבי עקיבא איגר בדעת הרמ"א, המהדרין מדליקים כל אחד בנפרד, ואינם יוצאים ידי חובה בהדלקת בעל הבית. ההידור הוא בעצם הרצון לקיים את המצווה בנפרד ולא דרך בעל הבית[4].

ביאור דעת המחבר

כאמור, המחבר פסק כמנהג המוזכר ברמב"ם, שהוא לכאורה כשיטת התוספות, שמדליקים רק לפי מספר הימים, ולא לפי מנין בני הבית.

לפי דעת המחבר, יש לשאול האם ההדלקה היא חובת הבית או חובת המשפחה. כלומר, מה הכוונה במילה 'ביתו' בביטוי 'נר איש וביתו'. הנפקא מינה היא, מה קורה כששני בעלי בתים נמצאים בבית אחד – האם לדעת המחבר הם מדליקים נר אחד או שמא הם מדליקים שני נרות?

לשיטות הסוברות שאין צורך בבית פיסי כדי להדליק נרות, אין מנוס מלפרש את המונח 'נר איש וביתו' כחובת המשפחה.

גם לשיטות הסוברות שיש צורך בבית פיסי כדי להדליק, עדיין נראה שהמושג של 'נר איש וביתו' מתייחס למשפחה, ולא לבית במובנו הפיסי. בדיון בשאלה אם יש צורך בבית כדי להדליק נר חנוכה (כאן)הזכרנו את דין אכסנאי. מבואר בגמרא, שכל זמן שהיה רבי זירא רווק, היה משתתף בפרוטה עם בעל הבית. לאחר שהתחתן, הוא לא היה מדליק נרות, כיוון שסמך על הדלקתה של אשתו.

היכן היה ביתו של רבי זירא? אם ביתו הוא בבית המארח, הרי שהיה יכול לצאת ידי חובה בלי להשתתף בנרות. בנוסף, גם לא היה יכול לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו. ולכן מדין אכסנאי עולה, שביתו של האדם הוא עם משפחתו.

לפי זה, כששני בעלי בתים נמצאים בבית אחד (כגון משפחה שמתארחת אצל משפחה), הם רשאים להשתתף בפרוטה, אבל יכולים גם להדליק כל אחד בנפרד.

ואמנם, בתרומת הדשן (סימן קא) דן בשאלה, אם אכסנאי שמדליקים עליו בביתו רשאי להדליק נרות חנוכה, למרות שאינו חייב. מסקנתו היא, שהוא רשאי להדליק נרות, והרי זה סוג של 'מהדרין' בנרות חנוכה. וכתב על כך הב"י (סימן תרעז) "ולי נראה דין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה".

ואם כן, כששני בעלי בתים נמצאים יחד באותו הבית, לכאורה יש לומר שהשאלה אם הם חייבים להשתתף בפרוטה, או שמא כל אחד יכול להדליק בנפרד, תלויה במחלוקת הב"י עם תרומת הדשן. אלא שיש מקום לומר, שכל מה שאמר הבית יוסף הוא רק כיוון שהאכסנאי יוצא מן הדין בהדלקת אשתו, וההדלקה בבית האכסנאי היא רק מצד מהדרין. אבל, כאשר חיוב ההדלקה הוא מן הדין, רשאים שני בעלי הבתים להדליק בנפרד.

[1][1] בשפת אמת (בחידושים לגמרא שם) התקשה, אם המהדרין בעצם רק לא יוצאים ידי חובה בהדלקת בעל הבית, נמצא שבעצם חובת ההדלקה שווה בכולם, ומה שכתוב 'נר איש וביתו' הוא רק מדין שליחות כמו בכל המצוות. ועל כך הוא תמהה, שהרי זה דין רחב, שניתן לצאת ידי חובה על ידי אחר, ולמה דווקא בנר חנוכה נכתב 'נר איש וביתו'?

אמנם, ניתן לומר שהמצווה באופן בסיסי מוטלת על הבית, אלא שניתן לקיים את המצווה באופן אישי, ולא רק באופן המשפחתי, והרי זה דומה למושג של 'מצווה בו יותר מבשלוחו', אף שהדין היסודי אינו מטעם שליחות בדיוק.

[2] הגרי"ז הסביר שמחלוקת הרמב"ם והרמ"א נובעת מהבדלי שיטותיהם בעניין הידור מצווה. הגמרא (שבת קלג:) כותבת שישנו הידור במצוַת מילה, להסיר את הציצין (=חלקי הערלה) שאינם מעכבים את המילה, ולכן כל זמן שהמוהל לא פרש – עליו לחזור גם על ציצין שאינם מעכבים. רוב הראשונים הבינו שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, ולכן אסור לו לחזור על ציצין שאינם מעכבים לאחר שפירש, כיוון שהידור מצוַת מילה – בניגוד לעיקר המצווה – אינו דוחה את השבת. משעה שפירש האדם מהמילה – כבר גמר את מצוַת המילה (אמנם לא באופן המהודר), ומכאן ואילך אם יחזר על ציצין שאינם מעכבין – הידור מצווה קרי, ואינו דוחה את השבת.

לעומת ראשונים אלו, הרמב"ם (הלכות מילה פ"ב ה"ד) פוסק שהמל את התינוק חוזר על ציצין שאינם מעכבים כל זמן שלא פירש, ואינו מזכיר כלל שכוונתו רק לאדם המל בשבת. האחרונים הבינו שלשיטת הרמב"ם גם המל בימות החול אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבין את המצווה, כיוון שניתן להוסיף הידור למצווה רק סמוך לקיום עיקר המצווה. לאחר שהאדם סיים את ביצוע עיקר המצווה – הוא אינו יכול להוסיף הידור, ולכן אין טעם שיחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה.

הגרי"ז הסביר שהרמב"ם הלך בהלכות חנוכה לשיטתו בהלכות מילה. כפי שראינו, רק הדלקת הנר הראשון היא עיקר המצווה, ואילו הדלקת שאר הנרות היא הידור בלבד. כיוון שאי אפשר לנתק בין עיקר המצווה לבין ההידור, לא ייתכן שפלוני ידליק נר אחד ואלמוני ידליק נר נוסף לאחר שכבר יצא ידי חובתו בנר הראשון.

לעומת פסק הרמב"ם, הרמ"א (יורה דעה, סימן רס"ד) פסק שהסוגייה עוסקת באדם המל בשבת, אך בימות החול – חייב לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה גם לאחר שכבר סילק את ידו. מכאן ברור שלדעת הרמ"א ניתן לנתק בין עיקר המצווה להידורה, ולהוסיף את ההידור מאוחר יותר. לכן גם בחנוכה – כל אחד יכול להדליק נר משלו, אף על פי שמעשה המצווה הבסיסי התקיים על ידי אדם אחר.

[3] כך נראה גם מדברי תרומת הדשן (סימן קא), שכן הוא כותב שאדם נשוי רשאי להדליק בבית אושפיזו למרות שאשתו מדלקת עליו בביתו, משום שזה סוג של הידור, ולא נראה מדבריו שהוא מצד שמתכוון שלא לצאת בהדלקת אשתו, אלא שגם על הידור כזה רשאי לברך.

[4] ונמצא שיש הבדל בין ההידור של המהדרין להידור של המהדרין מן המהדרין. ההידור של המהדרין הוא בעצם חלק מהדין הכללי של 'מצווה בו יותר מבשלוחו'. ואילו ההידור של המהדרין מן המהדרין הוא בעצם מעשה המצווה, באופן שמפרסם יותר את הנס.