סדרת הפוסטים הזו נועדה לתת מבוא כללי למושגי החזקות שבתורה.
דיני החזקות בתורה, הם חלק מסדרת כללים רחבה שנועדה להתמודד עם מצב שבו ישנו חוסר בהירות באשר למצב העובדתי שסביבו נסוב הדיון ההלכתי. טרם שנצלול לעצם הדיון בכללים אלו, וכמבוא לדיון הזה, ברצוני להתייחס לדילמה הניצבת בבסיס השימוש בכללים האלו.
הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כד, א) כותב:
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע.
כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד….
וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת.
אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
דברי הרמב"ם פותחים פתח נרחב לדיין, לקבוע מהן העובדות במקרה שבו הוא עוסק. במידה רבה, האפשרות הזו נראית קוסמת מאוד. לא תמיד אנו יודעים לומר כיצד אנו משתכנעים בנכונות העובדות. ההצהרה על כך שהדיין יכול לפסוק על פי הבנתו את השתלשלות האירועים, "על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו", נראית חיובית.
מנגד, נציין למקור נוסף בדברי הרמב"ם, הפעם בספר המצוות (לא תעשה רצ):
והמצוה הר"צ היא שהזהירנו שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב אל האמת. כמו שיהיה אדם ירדפהו שונאו להרגו ולהנצל ממנו יכנס בבית אחד ויכנס הרודף ההוא אחריו ונכנס אנחנו אחריהם ונמצא הנרדף הרוג והוא מפרפר ושונאו שהיה רודפו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מנטפין דם. הנה זה הרודף לא יהרגוהו הסנהדרין על צד חתוך הגדר אחר שאין שם עדים מעידים שראו ההריגה.
ובאה האזהרה בתורת האמת מהרוג זה והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע.
ולא תרחיק זה ולא תפלא מזה הדין. כי הדברים האפשריים מהם קרובי האפשרות מאד ומהם רחוקי האפשרות ומהם אמצעיים בין זה לזה. ולאפשר רוחב גדול מאד. ואילו התירה התורה לחתוך דיני נפשות באפשר הקרוב מאד שאפשר שיהיה קרוב מן המחוייב המציאות כגון זה שהמשלנו היינו חותכים הגדר במה שהוא רחוק מזה מעט ובמה שהוא יותר רחוק גם כן עד שיחתכו הגדרים וימיתו האנשים פעמים במעט אומד לפי דמיון הדיין ומחשבתו. ולכן סגר יתעלה את הפתח הזה ואמר שלא ייחתך גדר העונש אלא כשיהיו העדים מעידים שהם ידעו בודאי שזה עשה המעשה ההוא באמת בלא ספק ובלא דמיון כלל…
כאן מצביע הרמב"ם על בעייתיות בהסתמכות על אומדן דעת. קשה מאוד לתת גבולות וגדרים, בשאלה מתי אומדן דעת רחוק מדי מן האמת. ולעיתים, המחיר של טעות בדין הוא בלתי נסבל.
טכנית, אין סתירה בין דברי הרמב"ם בשני המקורות. בספר המצוות הוא עוסק בדיני נפשות, ואילו בהלכות סנהדרין הוא עוסק בדיני ממונות. למעשה, גם את ההבנה בדיני ממונות ניתן לצמצם (לדיון קצר בדעת הרמב"ם, ועל אומדנא בדיני ממונות בכלל, ראו בפוסט אחר שכתבתי במדור 'שער לדין'), אבל מעבר ליישוב בין שני המקורות, הם מצביעים על שתי מגמות מנוגדות.
מחד, הרצון לאפשר לדיין לפסוק על פי מה שנראה לו כאמת, מושך מאוד. האמת היא חותמו של הקב"ה, ונסיון להתעלם ממנה נוגד את ציוויו של הנביא "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח, טז), ואת הקריאה הבלתי מתפשרת ש'יקוב הדין את ההר'.
אולם, מנגד החשש מפני טעות בשיקול דעתו של הדיין, גם הוא צריך ללוות אותנו, ואולי כללי הספקות שבתורה נועדו כדי להתמודד עם החשש הזה. החשש הזה מופיע בדברי הרמב"ם עצמו. מיד לאחר שקבע שהדיין נדרש לפסוק על פי הבנתו את המציאות, הוא ממשיך ומסייג את הדברים (הלכות סנהדרין שם הלכה ב):
כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין.
קל לראות את המתח בדברי הרמב"ם. מחד, אין לדון אלא בראיה ברורה, ומצד שני, אין לפסוק נגד מה שהוא האמת, אלא 'ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד…".
עיקרה של סדרת הפוסטים שלפנינו הוא במתן מבוא לדיני החזקות השונים שבתורה. עם זאת, נשתדל תוך כדי הדיון, לבדוק אם הכללים האלו מחליפים את שיקול דעתו של הפוסק, ואולי גם סותרים אותה, או שמא הם ממלאים צורך אחר.