התחום הראשון בדיני חזקות שבו נעסוק, הוא חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא.
המושג של חזקה דמעיקרא פירושו, שאנו מניחים שמצבו ההלכתי של חפץ מסויים לא השתנה, ממה שהוא היה במצב האחרון הידוע לנו. כדוגמא לדבר אומרת הגמרא בחולין (ט.) אומרת:
אמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה – בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה.
בסוגיית הגמרא מבואר, שלאחר שחיטה כדין, הבהמה נחשבת כשרה, אפילו אם נולד לנו ספק אם נטרפה – אם יש 'ריעותא'. כלומר, המצב ההלכתי האחרון הידוע היה שהיא כשרה, שהרי נשחטה כדין, ועל כן, כל עוד לא התברר בוודאות שהיא נטרפה, היא נשארת בחזקת היתר, אפילו שיש סיבה לחשוש שמא אולי נטרפה.
הגמרא (שם י:) מביאה גם מקור לדין חזקה:
מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, אמר קרא: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים, דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא! אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה.
גם כאן, מרכז העיסוק שלנו אינו בביאור הלימוד מן המקור. בקצרה נאמר, שכאשר הכהן רואה שהבית נגוע, הוא יכול לטמא אותו, אף שבין השלב שבו ראה את הטומאה לשלב שבו יצא מן הבית חלף זמן, ויתכן שהנגע התכווץ בינתים.
מה התוכן של חזקה קמייתא? מפני מה סומכים עליה? הרמב"ם בפירוש המשנה (נזיר ט, ב) כותב:
שהענין יגיע עד ללא תכלית אם נלך אחרי האפשרויות, אבל העיקר שאם הוחזק מצב מסויים נשאירנו בחזקתו עד שיהא דבר ברור מסלקו מאותה החזקה, וכל דבר שיש בו ספק ואפשרות אחרת הרי אין החזקה מסתלקת. ואחר כך הביא כל מה שדומה לזה.
בשב שמעתתא (שמעתא ז פרק ב) מסכם את דברי הרמב"ם:
הרי דחזקה אינו הוראה ודאית, אלא שאנו מניחין אותו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה. אבל כל היכא דאיכא הוראה ודאית, אין אנו מורין אלא בדבר שיכול להיות.
כלומר, תוכנה של חזקה קמייתא אינו קביעה 'חיובית' שהמצב לא השתנה, אלא התורה 'מרשה' לנו להניח שהמצב העובדתי לא השתנה, כדי להיכנס לספקות.
רוב וחזקה
הגמרא במסכת נידה (יח:) מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים, לגבי תינוק שנמצא ליד עיסה שהיתה לה חזקת טהרה. ויש ספק אם העיסה נטמאה, אולי עקב מגע של התינוק:
תנן, תינוק הנמצא בצד העיסה ובצק בידו – רבי מאיר מטהר, וחכמים מטמאין, שדרכו של תינוק לטפח.
ואמרינן: מאי טעמא דר"מ?
קסבר: רוב תינוקות מטפחין, ומיעוט אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת, סמוך מיעוטא לחזקה – ואיתרע ליה רובא.
ורבנן – מיעוטא – כמאן דליתיה דמי, ורובא וחזקה – רובא עדיף;
לדעת חכמים,היות שרוב התינוקות מטפחים (=נוגעים בשרצים), הרוב גובר על חזקת הטהרה של העיסה.
מדוע הכלל של רוב גובר על חזקה?
בקובץ שיעורים (בבא בתרא עח) כתב, שחזקה היא, כפי שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם, רק דרך הנהגה בספק. איננו יודעים אם המציאות השתנתה, ואנו רשאים להתנהג, כאילו לא השתנתה המציאות. אין כאן הצהרה חיובית על המציאות, אלא רק התנהגות מחוסר ידיעה. לעומת זאת רוב מהווה קביעה, שהמציאות היא כפי הרוב. ועל כן, כאשר ישנה ידיעה, גם אם לא ודאית, אלא רק מחמת רוב, על כך שהמציאות השתנתה, שוב אין הולכים אחר חזקה.
אולי זוהי גם כוונתו של השב שמעתתא (שמעתא ד פרק כד):
הא דרובא עדיף מחזקה היינו משום דרוב הוא השתא לפנינו הרוב אבל חזקה אינו אלא חזקה דמעיקרא שהיה מעיקרא כך, לכן אוקמוה אחזקה קמא, אבל רוב הוא עתה לפנינו ועדיפא מחזקה דמעיקרא.
על כל פנים, ההשוואה בין רוב לחזקה, עוזרת לחדד את העובדה שחזקה דמעיקרא היא רק דרך הנהגה בספק, ולא קביעה על המציאות.
חזקה דהשתא
להשלמת התמונה, נציין שכשם שקיימת חזקה דמעיקרא, קיימת גם חזקה דהשתא. חזקה דהשתא אומרת, שאם המצב הנוכחי ידוע, יש להניח שהוא לא השתנה, והיה כך בעבר.
בין שתי החזקות האלו ישנן סתירות לפעמים. למשל, כאשר אדם טובל במקווה שהוחזק כמקווה כשר, וכעת המקווה חסר, וממילא פסול, לנגד עינינו. הספק הוא, אם האדם טבל במקווה בזמן שהוא היה כשר עדיין.
אם הולכים אחר חזקה דמעיקרא, הרי שיש לדחות ככל האפשר את הזמן שבו המקווה הפך לפסול, וממילא לטהר את הטובל. לעומת זאת, אם הולכים אחר חזקה דהשתא, הרי שיש להקדים את הזמן שבו המקווה הפך לפסול, וממילא לטמא את הטובל. כיצד נכריע מה דינו?
הגמרא (קידושין עט. ומקומות נוספים) אומרת, שכיוון שלאדם יש גם חזקת טמא, הרי שיש שתי חזקות לטמא אותו (-חזקת הגוף של הטובל, וחזקה דהשתא של המקווה), לעומת חזקה אחת בלבד לטהר אותו (-חזקה דמעיקרא של המקווה), ועל כן, הטובל נשאר בטומאתו.