לאחר שהות ארוכה מאוד בבית הסוהר (על פי חז“ל – 12 שנים), יוסף הופך בן לילה למשנה למלך מצרים.  תחת מעמדו החדש, הוא גם נושא אשה, ונולדים לו שני בניו – מנשה ואפרים. ניכר שהמהפך השפיע על יוסף, והוא מביא זאת לידי ביטוי בשמות של שני בניו: ”וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱ-הִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ-הִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי“.

יוסף רואה כמובן במאורעות המתרחשים את יד ה‘, והוא מדגיש זאת בשמות שני בניו. אולם, שמות הבנים מבטאים גם שתי הסתכלויות על הקושי שעבר, ועל משמעותו של השינוי.

שמו של מנשה רומז להסתכלות הראשונית שלנו על שינוי לטובה. אדם יכול לומר לעצמו, שכשנולד לו ילד, ובכלל כשהוא יוצא מצרה לגאולה, שהזמנים הטובים מפצים על הזמנים הרעים. הולדת מנשה גרמה ליוסף לשכוח את צערו האישי וצער בית אביו. זוהי התחושה ש“מן המיצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה“. הקב“ה עונה, ומוציא את האדם מצרה לרווחה.

אבל בשמו של אפרים גלומה אולי מחשבה עמוקה יותר. לא זו בלבד שהמיצר הסתיים, וכעת ניתן לשמוח בישועה. המיצר עצמו, הוא הוא שמוביל לישועה. "הפרני א-הים בארץ עוניי" – דווקא היותי בארץ עוניי, היא זו שמפרה אותי.

בדרך כלל, ההסתכלות שלנו על משברים וקושי  היא כעל דבר שלילי, שטוב לו שלא בא לעולם. אבל לדורות, אפרים, המסמל את היכולת לצמוח דווקא מתוך המשבר, הוא הבן המועדף ונושא דרכו העיקרית של יוסף.