בפוסט קודם עסקנו בשאלה מתי הופכת עיסקת שכירות פועלים למחייבת. כעת נדון בשאלה, מה קורה כאשר רוצים לבטל את עיסקת השכירות, לאחר שהיא כבר הפכה למחייבת.

כאשר מדובר במצב שבו ביטול העבודה באמצע יגרום נזק למלאכה, הפועלים אינם רשאים לבטל את עבודתם, כפי שאומרת המשנה (בבא מציעא עה:). ואם הפועלים ביטלו, הרי בעל הבית רשאי לשכור פועלים אחרים להשלמת המלאכה, על חשבון השכר של הפועלים הראשונים, או אפילו להטעות את הפועלים הראשונים, כדי שיחזרו לעבוד.

אולם, הרבה פעמים אין הפסד למלאכה עצמה. אלא, ששכירת פועלים לסיום חצי המלאכה שנשארה, תעלה יותר מאשר מחצית העבודה. כדוגמא – אדם שכר פועל כדי לצבוע את הבית. צביעת הבית כולו עולה 1000 ₪. אולם, צביעת שני חדרים, שהם חצי הבית, תעלה 600 ₪. אם כן, אם הפועל צבע חצי בית, הוא טוען שמגיע לו 500 ₪, אבל בעל הבית אומר, שסיום המלאכה יעלה עוד 600 ₪, כך שהוא מוכן לשלם לפועל רק 400 ₪.

יסודו של דין זה הוא בברייתא המופיעה בהמשך הסוגיה שם (עו:):

תניא: …במה דברים אמורים – שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה – שמין להן מה שעשו. כיצד? קבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה. והניחו חציה… שמין להן את מה שעשו.
היה יפה ששה דינרים [=כלומר, שסיום המלאכה יעלה שישה דינרים] נותן להן סלע [=4 דינרים], או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים [=8 דינרים]. ואם סלע – נותן להם סלע.
רבי דוסא אומר: שמין להן מה שעתיד להעשות, היה יפה ששה דינרים – נותן להם שקל[=2 דינרים], או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע – נותן להם סלע.

לדעת רבי דוסא, בעל הבית אינו צריך להפסיד בגלל שהפועל החליט לבטל את העבודה באמצע. ועל כן, ישלם לפועל בניכוי ההוצאות הנדרשות כדי לסיים את המלאכה. אולם, לדעת חכמים, הפועל יטול את השכר על חצי העבודה, ובעל הבית הוא שיפסיד את ההפרש.

בגמרא מתבאר, שדעתו של רבי דוסא היא רק בפועל שהוא קבלן – שהשכר שהוא מקבל הוא שכר לפי עבודה, ולא שכר לפי זמן. אבל בפועל שכיר, שמקבל שכר לפי זמן, גם רבי דוסא מודה, שהוא רשאי לחזור בו מעבודתו, בלי להתחשב בהפסד שהדבר גורם לבעל הבית.

הגמרא (בבא מציעא י.) מסבירה שהטעם לכך הוא על פי הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים. את דברי הגמרא האומרת שפועל יכול לחזור בחצי היום משום עבדי הם, ניתן להבין בשתי דרכים:

א. כיוון שהפועל יכול לחזור, אין לפועל מעמד של עבד כלל.

ב. כיוון שפועל נחשב כעבד, הוא יכול לחזור כדי להפסיק להיות עבד.

 

בין שני ההסברים האלו יש כמה נפקא מינות, ונסקור חלק מהן.

ראשית, נחלקו הראשונים, מה יהיה הדין כאשר עשו קנין בפירוש על עיסקת השכירות. הבית יוסף (חו"מ שלג) מביא תשובה של הריטב"א (סימן קיז), שבה הוא כותב שאם פועל שעבד את עצמו בקנין, הוא לא יוכל לחזור בו. לעומת זאת, הריב"ש (סימן תעו) כותב שלעולם פועל יכול לחזור בו, גם אם נעשה קנין.

כלומר, לדעת הריטב"א, אין זכות מהותית לכל יהודי באשר הוא להפסיק להיות עבד. אם הוא עשה קנין, הוא בחר 'להיות עבד'. רק בסתמא, עיסקת שכירות היא כזו שניתן להפסיק אותה.  לעומת זאת, הריב"ש רואה בכך זכות (ושמא נאמר חובה) מהותית של כל יהודי, שלא להיות עבד.

נפקא מינה נוספת היא, כאשר הפועל אינו רוצה לחזור בו באמת מהמלאכה, אלא רק רוצה שבעל הבית יעלה את שכרו. הטור (שם) כותב בשם ר"י, שאם הפועל רוצה לחזור כי הוא רוצה שכר גבוה יותר, אין שומעים לו. שהרי הוא לא באמת רוצה להפסיק להיות עבד.

נפקא מינה שלישית שעולה מדברי הראשונים היא דעת המרדכי (בבא מציעא שמו), שכותב שאסור לאדם להשכיר את עצמו לתקופה של יותר משלוש שנים, שהיא נחשבת כעבדות. לעומת זאת, מהתוספות (בבא מציעא י. ד"ה כי) נראה, שהם הבינו שעצם העובדה שהפועל יכול לחזור בו אומרת שהוא לא נחשב עבד, ואין זה משנה לכמה זמן הוא נשכר.