לפוסט הקודם בסדרה

בפוסט הקודם, עסקנו בחזקה קמייתא באיסורים. הפוסט הזה מוקדש לחזקת ממון.

הגמרא בתחילת פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא מו:) מבארת את המקור שממנו לומדים את חזקת ממון:

א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם.
מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!

מסקנת הגמרא היא, שחזקת ממון אינה צריכה פסוק, אלא היא סברא. מי שרוצה סעד מבית הדין, הוא זה שצריך לפנות לבית הדין. המוחזק אינו צריך סעד מבית הדין. טוב לו עם המצב כמות שהוא.

כלומר, עיקר עניינה של חזקת הממון אינו קשור כלל למצב העובדתי ולבירורו. זהו עניין נוהלי כלפי בית הדין (ואולי גם כלפי אחרים, כפי שעוד יבואר בהמשך) – אין לשנות את המצב הקיים בלי ראיה.

כדי לחדד את האבחנה בין טבעה של חזקת ממון ובין חזקה קמייתא שנדונה בפוסט הקודם, נתבונן בדברי קונטרס הספקות (כלל א). בקונטרס שם מבאר את המושג של חזקת מרא קמא:

…כשם דבספק ממון שהאחד מוחזק בו עבדינן קולא לנתבע והמוציא מחבירו עליו הראיה, הכי נמי בדבר שאין שניהן מוחזקין בו וכגון דקיימא באגם או ברשות הרבים ויש לאחד בו חזקת מרא קמא, ר"ל שמתחילה היה שלו, ההוא גם כן נקרא נתבע וקולא לדידיה עבדינן, דכמו דאזלינן בתר חזקת המוחזק ממש והיא הנקראת חזקת ממון ממש, הכי נמי אזלינן בתר חזקה קמייתא בממונא והיא הנקראת חזקת מרא קמא…

כלומר, כאשר אין מישהו שהוא מוחזק בפועל בממון, עדיין ישנה חשיבות לשאלה, מי היה הבעלים הידוע האחרון של הממון. הבעלים הידוע האחרון הוא ה'מרא קמא'. חזקת מרא קמא מזכירה את חזקה קמייתא באיסורים. האם הן זהות? בשאלה זו מתחבט קונטרס הספקות עצמו. למסקנה, נראה שדעתו היא שחזקת מרא קמא היא בעצם חלק מחזקת ממון:

ואפשר עוד לומר, דחזקת מרא קמא בממון לא מחזקה קמא דבאיסורא אתיא… וחזקת מרא קמא מעין חזקת ממון ממש היא. דכמו דבחזקת ממון הסברא נותנת שאין להוציא הימנו בלי ראיה, הכי נמי אין להוציא מחזקת מרא קמא בלי ראיה, דכל שידוע שהיתה שלו מתחילה, אף שהוא עומד ברשות הרבים או באגם, בי גזא דבעלים איתא, וחשבינן ליה כאילו עדיין הוא מוחזק, דדל ספיקא מהכא תשאר ביד הבעלים הראשונים…

אבל בשב שמעתתא (שמעתא ד פרק כד) סבור שחזקת מרא קמא היא כמו חזקה קמייתא באיסורין. ויש לדבר נפקא מינה:

לענ"ד נראה דכל כהאי גוונא נגד חזקת מרא קמא שפיר מהני רוב ואפילו בממון… משום דהא דרובא עדיף מחזקה היינו משום דרוב הוא השתא לפנינו הרוב אבל חזקה אינו אלא חזקה דמעיקרא שהיה מעיקרא כך, לכן אוקמוה אחזקה קמא, אבל רוב הוא עתה לפנינו ועדיפא מחזקה דמעיקרא, וחזקת ממון שהוא נמי עכשיו מוחזק בממון הוי כמו רוב, ואין מוציאין ממון מחזקת בעלים שהוא מוחזק עכשיו ע"י רובא.

לא ניכנס כרגע להסברו, אבל אם אכן חזקת מרא קמא היא כמו חזקה קמייתא באיסורין, הרי שכשם שבאיסורין אומרים רוב וחזקה – רוב עדיף, כך יהיה גם ביחס לחזקת מרא קמא, אף שבדיני ממונות הכלל הוא שאין הולכים אחר הרוב. כלומר, רוב אינו מועיל נגד חזקת ממון, אבל הוא יועיל, לדעת השב שמעתתא, נגד חזקת מרא קמא.

אם כן, חזקת ממון שונה מחזקה קמייתא באיסורין. מחד, גם היא רק הנהגה בספק. היא פניה לבית הדין, שלא להתערב במצב הקיים בלי ידיעה. ומאידך, בניגוד לחזקה קמייתא, היא מגדירה גם רמת וודאות גבוהה יותר מזו הנדרשת כדי ליצור ספק, או כדי להכריע את המצב העובדתי. באיסורין, רוב מועיל לקבוע מציאות, ואילו בממון, רוב אינו מועיל, ונדרשת ודאות גבוהה יותר.

 

כדי לחדד את ההבדל בין חזקה קמייתא לחזקת ממון, נתבונן בדיון נוסף בקונטרס הספקות (שם). קונטרס הספקות מתייחס לשאלה המפורסמת של מהר"י בסאן – מדוע לא אומרים שבספק ממון הנתבע יצטרך להוציא את הממון מחזקתו משום ספק איסור דאורייתא של גזל, לחומרא?

התשובה של המהר"י בסאן היא, שאי אפשר להחמיר מספק, כי גם לתובע, אם יקבל את הכסף, יהיה אותו הספק, שמא הנתבע צודק. ועל כן, אין טעם להחמיר בספק זה.

קונטרס הספקות מביא הסבר נוסף:

ושמעתי מחכמי דורינו שיחיו שתמהו על דבריו באמרם שהקושיא מעיקרא ליתא, משום דבספק איסורא נמי אזלינן בתר חזקה הן לאסור הן להתיר, והכא נמי איכא חזקה להתירא והיא חזקת ממון או חזקה קמייתא.

כלומר, אמנם יש ספק ממון, אבל יש גם חזקת מרא קמא, שהיא כמו חזקה קמייתא, ומספק אין לשנות מהחזקה. תירוץ זה לא נראה לבעל קונטרס הספקות:

ובעניותי לא נכנסו דבריהם באזני, דאפילו אי נימא דחזקת מרא קמא היא חזקה המכרעת כדרך שמכרעת חזקה קמייתא בספק איסור, חזקת ממון לחוד בלי חזקת מרא קמא ודאי חזקה שאינה מכרעת היא, דלאו מקרא ילפינן לה, ואין לה ענין לחזקה קמייתא דבאיסורא.

קונטרס הספקות אומר, שחזקת ממון אינה דומה לחזקה קמייתא באיסורים. לחזקה קמייתא באיסורים יש מעמד של קביעת הדין, מה שהוא קורא 'חזקה מכרעת'. כלומר, חזקה קמייתא אומרת שניתן להתעלם מן הספק, ולקבוע דין ביחס לחפץ – מותר או אסור, טמא או טהור. אבל לכאורה, חזקת ממון כלל אינה קובעת משהו ביחס לחפץ. היא רק הנחיה לבית הדין שלא להתערב. אם כן, אף אם בית הדין לא מתערב, מדוע לא נחשוש לספק איסור. הלא החזקה אינה אומרת משהו ביחס לאיסור (שוב – בניגוד לחזקה קמייתא שכן מצהירה משהו ביחס לאיסור).

להשלמת התמונה, בתשובתו לכאורה חוזר בו קונטרס הספקות מההבנה דלעיל. הוא כותב, כפי שכותבים עוד כמה אחרונים:

 ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרה עליו התורה, והלכך ספק ממון שהדין בו המוציא מחבירו עליו הראיה, גם דררא דאיסורא לית בה כשאינו מחזירה.

כלומר, ישנו חידוש, שאיסור גזל אינו מתייחס לספק ממון. אולי משום שיש גזירת הכתוב, כפי שכותב התומים שמביא קונטרס הספקות, ואולי מטעם אחר, שעצם חזקת הממון פירושה

 

בהתייחסות חוזרת לנושא שבו פתחנו את סדרת הפוסטים הזו, הרי שגם חזקת ממון וגם חזקא קמייתא באיסורים אינן קובעות דברים ביחס למציאות. אם לדיין או לפוסק יש ידיעה ודאית על המציאות, החזקות האלו אינן רלוונטיות. אבל הן כן קובעות מה לעשות, כאשר הפוסק אינו משוכנע.

חזקת ממון מגדירה גם את רף הידיעה הנדרשת כדי להוציא ממון. אי אפשר להסתפק ברוב, אלא יש צורך בידיעה ברורה יותר. מסיבה זו, מצינו דיון (ראו כאן) בשאלה עד כמה אומדנא של הדיין יכולה להוציא ממון.

לפוסט הבא בסדרה