סוגי החזקות שבהם עסקנו בעבר קשורים לשאלה כיצד יש לדון את ההווה, על סמך העבר. סוג החזקות שבו אנו דנים כאן הוא השאלה מה אנו צופים לעתיד.
המקור הבולט ביותר לסוגי החזקות האלו הוא דינו של שור מועד. התורה אומרת ששור אינו מועד לנגיחה. על כן, כאשר שור נוגח, זוהי 'הפתעה' לבעלים, והם משלמים רק חצי הנזק. אולם, אם השור נוגח שלוש פעמים, הוא הופך לשור מועד, וממילא הבעלים יצטרכו לשלם נזק שלם.
בגמרא אנו מוצאים את הדין של חזקה שכזו גם בהקשרים אחרים. כבר במסכת בבא קמא, תוך כדי העיסוק בהעדאה של שור, משווה הגמרא (לז:) את דינו של השור לדיני וסתות:
נגח שור יום ט"ו בחודש זה, ויום ט"ז בחודש זה, ויום י"ז בחודש זה – פלוגתא דרב ושמואל, דאתמר: ראתה יום ט"ו בחדש זה, ויום ט"ז בחדש זה, ויום י"ז בחדש זה – רב אמר: קבעה לה וסת, ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג.
ובגמרא ביבמות (סד:) ישנם שני דינים נוספים באותו הקשר:
תניא: מלה הראשון ומת, שני ומת – שלישי לא תמול, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: שלישי תמול, רביעי לא תמול…
תניא: ניסת לראשון ומת, לשני ומת – לשלישי לא תנשא, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא.
הדין הנזכר בברייתא הראשונה הוא דינו של תינוק שמתו אחיו מחמת מילה. לאחר שמלו שנים או שלושה תינוקות מאותה האם, והם מתו מחמת המילה, הוחזקה האם להוליד תינוקות בחשש סכנה למות מחמת מילה, ושוב לא ימולו את הילד הבא. הדין הנזכר בברייתא השניה הוא הדין של אשה קטלנית – אשה שמתו שנים או שלושה בעליה הראשונים, שוב לא תינשא, מחשש שמא ימות הבעל השלישי.
הגמרא קושרת בין הסוגיות האלו. כבר בסוגיה ביבמות מניחים שאותה מחלוקת שבין רבי לרשב"ג, אם החזקה נעשית בשתי פעמים או בשלוש פעמים, שייכת גם באשה קטלנית וגם בתינוק שמתו אחיו מחמת מילה. ובסוגיה בנידה (סד.) הגמרא רוצה לתלות את מחלוקת רב ושמואל, אם אשה קובעת וסת לדילוג בשלוש פעמים או בארבע, במחלוקת רבי ורשב"ג. כלומר, ההנחה היא, שאותו הגיון דיני מפעיל את כל ארבעת התחומים הנ"ל – שור שנגח, וסתות לנידה, תינוק שמתו אחיו מחמת מילה ואשה קטלנית.
האם המסקנה הנובעת מהקישור שעושה הגמרא בין הסוגיות השונות היא שזוהי הלכה כללית? האם ניתן לומר שכל פעם שאירוע מתרחש שלוש פעמים בתבנית מסויימת, צריך לחשוש שמא הוא יארע שוב גם בהמשך?
הסוגיה ביבמות דנה לכאורה בשאלה זו ממש. על ההשוואה בין תינוק שמתו אחיו מחמת מילה ובין אשה קטלנית אומרת הגמרא:
בשלמא גבי מילה, איכא משפחה דרפי דמא, ואיכא משפחה דקמיט דמא. אלא נישואין מ"ט? א"ל רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא: מעין גורם; ורב אשי אמר: מזל גורם. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאירסה ומית; אי נמי, דנפל מדיקלא ומית.
רש"י: דאירסה – השלישי ומת. אי נמי – דנסבה וסלק לדיקלא ונפל ומת למ"ד מעין גורם לא הוחזקה זו שהרי מעיינה לא גרם לו שימות שהרי לא מת מחולי.
הגמרא אינה מסתפקת בעצם החזרה שלוש פעמים כדי ליצור חזקה. הגמרא אומרת, שדרוש גם איזשהו הגיון פנימי. ולכן הגמרא שואלת, מהו ההגיון הפנימי באשה קטלנית. כלומר, לא מספיקה עצם החזרה שלוש פעמים, אלא צריך לתת איזושהי הצדקה של הגיון פנימי, כדי ליצור חזקה.
בשו"ת הרא"ש (כלל נג סימן ח) דן בשאלה, אם כשם שיש דין של אשה קטלנית, כך יהיה גם דין של בעל קטלני. האם נאמר שבעל ששתי נשים שלו מתו, לא יוכל לשאת אשה שלישית?
תשובתו של הרא"ש:
אם איתא דמדה זו נוהגת באנשים כבנשים, אי אפשר שלא דברו חכמים בזה. כיון דצורך חיי נפש הוא היה להם להשגיח על נפש האשה כעל נפש האיש. אלא קים להו לחכמי התלמוד שמדה זו אינה נוהגת אלא בנשים.
הרא"ש קובע, שגברים אין דין זה, משום ש'קים לו לחכמי התלמוד שמדה זו אינה נוהגת אלא בנשים'. הוא גם מוסיף טעם:
מטעם דמעין גורם, האשה הזאת נשחת מקורה ומעינה ומחליש וממית כל המשמש עמה. וטעם זה לא שייך באיש דתשמישו ימית האשה ולא שייך באיש טעם דמעין.
וכן נמי לטעם דמזל גרם נראה לי דהאשה מזלה רע שאנשיה מתים ודבר זה תלוי במזל. כי חיי האדם ופרנסתו תלוי במזל אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני. והאשה כלואה בבית ואינה יכולה להתפרנס ע"י עצמה אם לא שהבעל מפרנסה ונגזר על אשה זו שימותו בעליה כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה. וטעם זה לא שייך באיש כי הוא מפרנס את עצמו ואין פרנסתו ע"י אשתו.
מסתבר מאוד שהנימוקים של הרא"ש הם הצדקות שלאחר מעשה. היות שהוא קבע שאין דין של בעל קטלני, כעת צריכים להסביר מדוע ההגיון שנאמר לגבי נשים לא נכון לגבי גברים. אולם, אילו היה דין של בעל קטלני, זה היה מפתיע אותנו?
המסקנה המתבקשת היא, שעיקר תשובת הרא"ש הוא עמדתו ש'קים להו לחכמי התלמוד שמדה זו אינה אינה נוהגת אלא בנשים'. רק במקום שבו חכמים גילו לנו שאפשר להסתמך על החזקה, ניתן להסתמך עליה, אם נמצא איזושהי הצדקה. ואם לא, אין להמציא חזקות כאלו מדעתנו.
למעוניינים, שיעור של מו"ר, הרב שבתי רפפורט בנושא זה:
הרחבה נוספת של מה שדנו בו בפוסט הזה, בהקשר של דיני וסתות, מופיעה כאן.