טעמי המצוות – בין אדם לחברו חלק ב
לעיל עסקנו בשאלה האם המצוות שבין אדם לחברו מיועדות בכל ליצור סדר חברתי, כפי שכתבו הרמב"ם והכוזרי, או שתפקידן הוא 'להחלת העניין הא-הי' באומתנו, כלשון הר"ן. הפעם נתמקד בדרכם של הרמב"ם והכוזרי.
כאמור, המצוות החברתיות יוצרות סדר חברתי טוב יותר. אולם, מה תכליתו של סדר זה? מדברי הכוזרי שהבאנו בשבוע שעבר עולה, שהסדר החברתי אינו חשוב כשלעצמו. הוא רק בסיס לעיסוק במצוות ה'אמיתיות', הלא הן המצוות שעוסקות בקשר עם הקב"ה.
אולם, בדברי הרמב"ם אנו מוצאים תפקיד דתי למצוות החברתיות וליצירת הסדר החברתי. כך כותב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק נד):
…אמר ירמיהו כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי… שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו יתברך לבד היא הנכבדת שבשלמיות. כי אלו היתה זאת כונתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, והיה פוסק דבריו… אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותאריו, רוצה לומר פעולותיו, כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו'. ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה בהם, הם חסד משפט וצדקה… ואח"כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה', ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה', ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ… כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם, כמו שבארנו פעמים בזה המאמר.
הרמב"ם אינו משאיר את שלמותו של האדם בהשגת הא-ל בלבד, ואת המצוות החברתיות, ככלי לאפשר לאדם לעסוק בהשגת הא-ל. הרמב"ם אומר ששלמותו של האדם היא בכך שהוא משיג את דרכיו של הקב"ה, ומיישם אותן, בעשיית חסד משפט וצדקה.
הרב קוק (שמונה קבצים קובץ ז אות נ) מחדד את הדברים עוד יותר:
הפילוסופיא האסכולית חושבת את המוסר ואת השכל לשני אורגנים מיוחדים, מובדלים זה מזה, שהם מחוברים זה עם זה רק חיבור מוכני. המדות הרעות מעכבות את ההשגה הבהירה, אבל עיכוב זה הוא רק עיכוב תנאי…
לא כן אומרת התורה, אור ישראל מופיע בגבורה עליונה וישרה, מכרת את האחדות המלאה והמתאימה,השכל והמוסר אינם אורגנים שונים, שרק על ידי אמצעיים צריכים הם להיות מחוברים זה עם זה. נשמה אחת, עצם אחד הוא, ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם. ואותה האחדות של החכמה והמוסר מורה, שכל החשכה מוסרית היא בעצמה החשכה שכלית, לא תוכל להיות מושלמת בשום התגברות שכלית שבעולם. באותה הפנה שהרשעה מונחת שמה שם האולת שוכנת, ובאותם החיים שפגימה רוחנית שוכנת אין הזיו הא-הי מתגלה כל עיקר, שכינתא לא שריא באתר פגים.על כן התשובה מכל חטא הוא תמיד תנאי עקרי בתכונת חכמת ישראל.
המידות וההשגה השכלית אינם שני דברים נפרדים. השגה שכלית של הקב"ה שרובצת על מידות רעות, היא השגה שכלית מוטעית המונחת על יסודות עקומים.
עוד יש לציין, שהמצוות החברתיות לא מיועדות רק להשגת סדר חברתי, ואפילו לא רק להשגת צדק חברתי. התורה דורשת מאיתנו לא רק לעמוד על מידת הדין, אלא גם על מידת החסד. כך למשל כותב המהר"ל (באר הגולה באר שביעי פרק ד) ביחס לחובה לשלם על נזקי בהמתו:
הוא חידוש בתורה כי לפי הדעת והסברא על הניזק לשמור עצמו מן ההיזק… והתורה חייבה לשלם למי שיש עמו חיבור וריעות, כי מאחר שיש לו עמו רעות אין ראוי שיבוא היזק זה מזה אף ע"י ממונו שדבר זה היפך הרעות.
מבלי להיכנס כרגע לעצם הדיון ביחס לנזקי בהמה, העקרון של המהר"ל הוא, שהתורה מציבה, לכל הפחות במערכת היחסים שבתוך עם ישראל, רף מוסרי גבוה יותר מאשר סתם צדק. אומות העולם נדרשות להגיע למערכת צודקת, המגולמת במצוות דינים שבשבע מצוות בני נח. אבל עם ישראל נדרש להתעלות על הצדק, ולנהוג גם על פי מידת חסד ורעות.