כשיוסף פוגש את יעקב, אומרת התורה: ”ויֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד“. על פי פרשנותו של רש“י, יוסף בכה על צוארו של יעקב. אבל יעקב לא בכה.  ומסביר רש“י: ”אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע“. וכי לא היה זמן אחר ליעקב לומר קריאת שמע מלבד רגע המפגש?

התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת נקודות המבט השונות של יעקב ויוסף על המפגש. לאחר שמגיעות אל יעקב הבשורות הטובות על כך שיוסף חי, הוא יורד למצרים. אולם, בדרך, הוא עובר בבאר שבע, ושם מתגלה אליו הקב“ה ’במראות הלילה‘, ואומר לו ”אל תירא מרדה מצרימה“.  אם הקב“ה ביקש לעודד את יעקב, סימן שיעקב היה צריך עידוד. החזקוני מסביר, שיעקב ידע, שהירידה למצרים היא תחילת השעבוד שעליו דובר בברית בין הבתרים ”גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם…“. והוא דאג לגורל זרעו.

בתחילת הפרשה, יוסף מנחם את אחיו. האחים ראו במכירת יוסף חטא שלהם, ותו לא. אבל יוסף אומר, שיד ה‘ היתה במעשה זה: ”כי למחיה שלחני א-הים לפניכם…“.  ומבחינת יוסף, הסבל של המכירה, השהות בגלות ובכלא, מסתיים כעת. הוא מתאחד עם משפחתו. מבחינתו, זהו הסוף המאושר של פרידה ממושכת.

אבל עבור יעקב, זוהי רק ההתחלה של גלות ארוכה עבור בניו. אין הוא יודע מה ילד יום, מלבד הבטחתו של הקב“ה ש“אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה“. הדרך שלו להתחזק בזמן דאגתו, היא לתלות יהבו בבורא עולם – לומר קריאת שמע, ולהאמין, שהכל נעשה כחלק מתכנית א-הית גדולה יותר. בבחינת ”להגיד… אמונתך בלילות“.