המשנה בבבא בתרא (ז:) דנה במצבים שבהם שותפים רשאים לכפות אחד את השני לבנות כל מיני דברים בחצר. למשל, האם השותפים רשאים לכפות אחד את השני לבנות בית שער לחצר. ובהמשך אומרת המשנה, שבני העיר רשאים לכפות אחד את השני לבנות לעיר חומה דלתים ובריח.
בגמרא (שם) ישנו דיון בשאלה, כיצד מתחלקת עלות הבניה בין התושבים השונים בעיר. האם גובים 'לפי נפשות', דהיינו שכל אדם בעיר משלם את אותו הסכום , או 'לפי ממון', דהיינו שמשלמים לפי תכולת הרכוש בבית. ובלישנא אחרת בסוגיה, הדיון הוא בשאלה אם לשלם לפי ממון, או 'לפי קירוב בתים לחומה', כאשר ההנחה היא, שככל שבית קרוב יותר לחומה, הוא נזקק יותר לשמירה של החומה.
התוספות (ד"ה לפי שבח ממון) משווים בין הסוגיא בבבא בתרא, ובין ברייתא במסכת בבא קמא. במסכת בבא קמא (קטז:) נאמר:
תנו רבנן: שיירא שהיתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גייס לטורפה, מחשבין לפי ממון, ואין מחשבין לפי נפשות. ואם שכרו תייר ההולך לפניהם, מחשבין אף לפי נפשות, ולא ישנו מנהג החמרין.
התוספות מבארים את הברייתא ואומרים, שאם הסכנה שבני השיירה נתונים בה היא רק סכנת ממון, שזה מה שקורה בהקשר של הגייס, הרי שמחשבים לפי ממון. אבל אם יש סכנת נפשות, כגון שתעו במדבר והיו צריכים מורה דרך (-'תייר', בלשון הברייתא) הרי מחשבים אף לפי נפשות, שהרי יש סכנת נפשות.
התוספות אומרים, שלאור דברי הברייתא בבבא קמא, צריך לומר שגם הצורך בחומה בסוגייתנו נובע מחשש ממון ולא מחשש נפשות.
המסקנה העולה מדברי התוספות היא, שבעצם, השיקול המרכזי בגביית מסים הוא, מי נהנה מהמס. כאשר החומה נועדה להגן רק על הממון, מי שיש לו יותר ממון, נהנה יותר מהחומה, ולכן צריך לשלם יותר. אבל, כאשר החומה מגינה על הנפשות, כל מי שחי נהנה מהחומה בשווה, וממילא ישלם בשווה. בדרכם של התוספות צועד גם הר"י מיגש, וכן היא דעת הרא"ש (בבא בתרא פרק א סימן כב).
בניגוד למהלך של התוספות, החתם סופר (שו"ת, אורח חיים קצג) מניח את היסוד של גביית מסים על סוגיה אחרת. המשנה בבבא בתרא (קעב:) אומרת:
שני אחין, אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד… עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד.
למרות שהעשיר מנצל את המרחץ יותר מאשר העני, העני אינו יכול לכפות את העשיר לשלם לו על ההשתמשות היתרה במרחץ. מכאן לומד הרמ"א (בשולחן ערוך חושן משפט קעא, ח):
לא חלקו השותפים והשתמש אחד מן השותפים כמה שנים, לא יכול אח"כ האחד לומר אשתמש גם כן זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משמש.
החתם סופר לומד מכאן הלכה כללית בדיני שותפים. העובדה ששותף אחד מנצל את רכוש השותפות יותר, אינה מחייבת אותו לשלם יותר. לכן, כותב החתם סופר, אם צריכים לממן מבנה ציבורי, וחלק מהציבור ישתמש בו יותר מהאחרים כולם משתתפים בשווה. בדוגמא שלו – אם צריכים לבנות מקווה, ומי שאינו נשוי, או שאשתו מבוגרת,
משתמש במקווה פחות פעמים, כולם ישתתפו בשווה.
רק במצב שבו אדם אחד אינו נהנה מהרכוש המשותף כלל, כך שמבחינתו אין לו חלק ברכוש המשותף, אז אינו משלם כלל. לכן, אם שוכרים רב לקהילה, ויש אדם שהוא תלמיד חכם מספיק כך שאינו משתמש אף פעם בשירותיו של הרב, הוא לא יצטרך לשלם על אחזקתו של הרב.
בפשטות, דברי החתם סופר שונים ממה שלמדנו מהסוגיה לגבי החומה. שכן, בחומה למדנו, שמי שנהנה יותר, משלם יותר. ואילו החתם סופר אומר, שכל מי שנהנה משלם בשווה.
אולי צריך לחלק ולומר, שהסוגיה בבבא בתרא עוסקת, במצבים שבהם ההבדל בין ההנאות השונות הוא לא הבדל במספר הפעמים שמשתמשים, אלא באיכות של ההנאה. החומה מגינה על כולם כל הזמן. אבל יש כאלו שעבורם החומה משמעותית יותר, כיוון שיש להם יותר כסף. אין כאן מספר גדול יותר של פעמים שנהנים, אלא שההנאה של העשיר שווה יותר מהנאתו של העני.