פרק שני של מסכת בבא בתרא עוסק בנזקי שכנים – בחובתו של אדם להימנע מלעשות דבר ברשותו, שגורם נזק לשכניו.
במשנה (כה:) נאמר:
מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה… אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים ואם אילן קדם לא יקוץ ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ ר' יוסי אומר אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.
לדעת תנא קמא, אסור לאדם לטעת אילן במקום כזה שיגרום נזק לבור של שכנו. אולם רבי יוסי מתיר משום ש‘זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו‘, והלכה כדבריו. עם זאת, הגמרא (שם) אומרת, שגם רבי יוסי מודה, שהמזיק צריך להרחיק את עצמו, כאשר מדובר בנזק ישיר ‘גירי דיליה‘. צריך לדעת, שבסופו של דבר, המחלוקת בין שני הצדדים אינה גדולה כל כך, ולדעת רוב הראשונים, רבי יוסי מודה במרבית הדינים המובאים במשניות של פרק שני.
מה פשר דעתו של רבי יוסי? מדוע מותר לאדם ליטוע עץ, ששורשיו יזיקו לאדם אחר?
כדי לענות על שאלה זו, נתמקד בהבנת היסוד של דיני נזיקין.
ניתן לומר, שנזקי שכנים שייכים למערכת הרגילה של דיני נזיקין, המופיעים בבבא קמא. אלא, שבניגוד למסכת בבא קמא, העוסקת בעיקר בחיוב התשלומים, חיובי ההרחקה הנידונים בפרק ראשון ושני עוסקים בחיוב להתרחק מראש, ולהימנע מלהזיק.
אולם, אפשרות שניה היא לומר, שחיובי ההרחקה אינם שייכים למערכת הרגילה של נזיקין, אלא הם דינים מיוחדים לדיני שכנים. על פי גישה זו, חיובי הרחקה נובעים מהמתח בין שני מוקדים: מחד, הרצון לאפשר לכל אדם להשתמש ברשותו ככל העולה על רוחו, ומאידך, הצורך למנוע מאדם להפריע לשימוש של אדם אחר ברשותו.
נביא דוגמא אחת, שממחישה את שתי הגישות הללו. המשנה במסכת בבא קמא (סא:) דנה בשאלה באיזה מרחק משדה חברו, מותר לאדם להדליק אש. הרי"ף (בבא קמא כה: מדפי הרי"ף) הבין בפשטות, שכאשר הרחיקו הרחקה זו, אם
הלכה האש והזיקה, אינו חייב לשלם. אלא שעל כך היה קשה לרי"ף ממשנה אחרת, במסכת בבא בתרא (דף כ:)
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם.
הרי"ף סובר, שאין הלכה כרבי שמעון. אם כן, ההלכה מן המשנה בבבא בתרא היא, שאע"פ שהרחיק, אם הזיק משלם. ואילו מן המשנה בבבא קמא הבין הרי"ף, שאם הרחיק ובכל זאת האש הזיקה, פטור.
תירוצו של הרי"ף הוא, שבנזקי שכנים ישנה החמרה מיוחדת, הנובעת מכך שכיוון שזהו נזק תדיר, ממילא ישנו חיוב גדול יותר על המזיק להרחיק את עצמו.
על כל פנים, מקושיית הרי"ף אנו רואים, שהוא הבין שביסודו של דבר, דיני נזקין של מסכת בבא קמא ודיני נזקי שכנים, מגיעים מאותו המקום.
לעומת זאת, נתיבות המשפט (סימן קנה, משפט האורים סקי"ח) כתב:
צריך לומר, דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו, ובשמירה שלא יזיקו, דאז רחמנא חייבי בשמירה וכשלא שמרו חייב בתשלומין. אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיוון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה. ובביטול רשות לא חייבי רחמנא.
נתיבות המשפט כותב, שבמצבים שבהם המזיק אינו יכול לשמור על ממונו שלא יזיק, אלא ע"י שלא ישתמש באותו הממון, נטלה התורה את חיוב השמירה מן המזיק, וממילא העבירה אותו אל הניזק.
מוקד דבריו של נתיבות המשפט הוא, שאע"פ שדיני הרחקת נזיקין נובעים מן האיסור להזיק, הרי שבפועל הם אינם מתנהגים כמו האיסור להזיק, ודיני הנזיקין שבמסכת בבא קמא. וזאת משום שדיני נזיקין נאמרו במצבים שבהם ניתן להטיל את חיוב השמירה על המזיק, והשאלה היא, עד היכן מגיעה אחריותו של המזיק. לעומת זאת, דיני נזקי שכנים דנים בשאלה אם בכלל ניתן להטיל את חיוב השמירה על המזיק, או שחיוב השמירה הזה יפגע יותר מדי ביכולתו להשתמש ברכושו. לכן מובן מדוע דיני נזקי שכנים אינם שייכים למסכת בבא קמא, אלא למסכת בבא בתרא – הדיון כאן קשור יותר להיבטים רחבים של דיני שכנים וההתנהלות החברתית הכללית, מאשר למערכת המצומצמת של מזיק וניזק בודדים.
ממילא, ניתן להבין בקלות את דעתו של רבי יוסי, הסובר שנקודת המוצא באיזון בין האיסור להזיקו בין זכותו של האדם להשתמש ברכושו, היא שמותר לאדם לעשות שימושים סבירים בתוך שלו, ואם הם מפריעים לשכנו, הניזק הוא שצריך להרחיק את עצמו.