אחת השאלות הפילוסופיות הגדולות היא – מה האדם בטבעו. טוב, או רע? אפשר לדון בשאלה הזו סביב פסוקים כמו "אשר עשה הא-הים את האדם ישר" או "יצר לב האדם רע מנעוריו" וכן הלאה. אבל לשאלה הזו יש תשובה מעניינת שאולי עולה מפרשת השבוע.
כיצד התורה מצווה אותנו שלא לחמוד? איך אפשר לצוות על אדם להרגיש משהו? אפשר לצוות שלא לרצות?
התשובה של האבן עזרא (בפרשתנו) היא, שאדם לא מתאווה למשהו שהוא חושב שנמצא מחוץ להישג ידו. אף אחד לא רוצה שיהיו לו כנפים. מי שהוא כפרי, לא רוצה את בת המלך, כי הוא יודע שהיא מחוץ להישג ידו. ה'תרגיל' המחשבתי הוא, להחליט שגם רכוש של אדם אחר, נמצא מחוץ להישג ידינו. ואז ממילא לא מתאווים.
המשמעות של דברי האבן עזרא, ואולי בעצם של כל איסור לא תחמוד היא, שנפשנו בשליטתנו. בעולם הפסיכולוגיה השיטה הזו נקראת השיטה הקוגנטיבית, והיא שיטה שקשורה מאוד לאמונה שהשכל שלנו משפיע גם על העולם הרגשי. שהאופן שבו אנו רואים את הדברים, משפיע גם על האופן שבו אנו מרגישים ביחס לדברים. יש בצורת החשיבה הזו הרבה מאוד אופטימיות. היא בנויה על ההנחה, שהגבולות שלנו הם בעצם גבולות שאנו מציבים לעצמנו. שאנחנו יוצרים את ה'כלא' של עצמנו, וממילא, בכוחנו להשתחרר מהכלא הזה.
והיא מסבירה גם את החשיבות העצומה של לימוד תורה ביהדות. איך נרכוש מידות טובות והתנהגות ראויה? התפיסה של היהדות היא, שחלק גדול מתהליך השיפור העצמי שלנו לא נובע רק מעבודת המידות, אלא הרבה דרך עבודה על התפיסה, עבודה שעיקרה הוא בעולם הלימוד, ולא רק בעולם ההתנהגות.