במהלך שלושת הפרקים הראשונים של מסכת בבא בתרא, אנו נתקלים בשלושה מושגים של חזקה, שהם קרובים זה לזה: חזקת קרקעות, חזקת תשמישים וחזקת נזיקין.

חזקת קרקעות פירושה, שאדם מחזיק בקרקע מסויימת, וטוען לבעלות עליה. עיקר העיסוק בחזקה זו הוא בפרק שלישי של בבא בתרא. חזקת נזיקין היא מצב שבו האופן שבו אדם משתמש ברשותו מזיק לשכנו, אלא שהוא עושה זאת כבר כמה זמן, ולכן הוא טוען שמותר לו להמשיך לעשות זאת. העיסוק בחזקה זו היא בעיקר בפרק השני באותה המסכת. חזקת תשמישים פירושה, שאדם מנצל את רשותו של חברו כדי להשתמש בה לצרכיו שלו. גם כאן, טענתו היא שמאחר והוא עושה זאת כבר במשך זמן מה, הוא רשאי להמשיך לעשות זאת. חזקה זו נדונה בשלושת הפרקים.

האבחנה בין חזקת נזיקין לחזקת תשמישים אינה ברורה לחלוטין. לצורך הדיון נאמר, שאם אדם משתמש ברשות שלו, אלא שהשימוש ברשותו משפיע על המתרחש אצל שכנו, זו חזקת נזקין. ואם הוא משתמש בפועל ברשותו של חברו, זוהי חזקת תשמישים.

מבין שלוש החזקות האלו, הגמרא עוסקת באריכות בעיקר בחזקת קרקעות. ביחס אליה, המשנה (כח:) אומרת כבר, שהיא נקבעת רק לאחר שלוש שנים של שימוש בקרקע. טענה נוספת שנקבעת במשנה (מא.) היא, שבשביל להחזיק בקרקע, אדם צריך צריך גם לטעון שהוא קנה אותה – 'כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה'. טענה של אדם שיושב על קרקע ש'לא אמר לי אדם דבר מעולם', אינה מקנה לו זכויות בעלות בקרקע.  על כן, כדי שאדם יוכל להחזיק בקרקע מכח חזקת שלוש שנים, הוא צריך לטעון שהוא קנה אותה או קיבל אותה במתנה וכיו"ב.

מה בנוגע לחזקת נזיקין וחזקת תשמישים?

הגמרא (ו:) דנה במי שמשתמש בכותל של חברו כדי להניח עליו את קורות ביתו שלו, ואומרת שלאחר שהוא החזיק בכך, הוא רשאי לחייב את בעל הכותל לאפשר לו לשים שם את הקורות. זוהי דוגמא של חזקת תשמישים.

הרשב"ם טוען, שחזקת תשמישים אינה צריכה ג' שנים, כי רק בחזקת קרקע יש צורך בג' שנים, משום שקרקע מוכרים עם שטר, ועד שלוש שנים אדם שומר את שטרו. אבל חזקת תשמישים היא השתמשות בעלמא, וגם בזמן קצר שבו אדם משתמש ברכושו של חברו והוא שותק, הרי זו חזקה. אלא שעדיין צריך, לדעת הרשב"ם, שהחזקה תהיה חזקה עם טענה, דהיינו 'מכרת לי', 'הרשת לי', ולא מספיק לטעון שהשני שתק.

שתי שיטות נוספות מופיעות בתוספות (כג. ד"ה והא). שיטת ריב"ם היא, שחזקת תשמישים צריכה ג' שנים, אבל אינה צריכה טענה. והתוספות מביאים עוד שיטה, בשם יש אומרים, שצריך ג' שנים וטענה. הטור (קנג, סכ"ו) כותב שזו היא גם דעת רבנו תם והרא"ש.

שיטה רביעית היא שיטת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ח הלכה א), הסובר שחזקת תשמישים נקבעת לאלתר, וללא צורך בטענה.

לשיטות שאינן מצריכות טענה, כיצד 'זוכה' המשתמש להחזיק בקרקע חברו? גם אם נניח שהשכן שתק והסכים, מדוע הוא אינו יכול לחזור בו מהסכמתו? מה היתה פעולת הקניין שביצע המשתמש ברכושו של שכנו?

קצות החושן (קנג, סק"ג) אומר, שיש מחלוקת אם שימוש בקרקע עושה קנין חזקה. לדעת הרמב"ם (הלכות מכירה פרק א הלכה טו) זה נחשב קנין, ואילו לדעת הראב"ד לא. הקצות טוען, שגם לדעת הראב"ד, השימוש בפירות אינו חזקה לקנות את גוף הקרקע, אולם הקנאת הקרקע לתשמיש מסויים, מועילה לכו"ע באכילת פירות. וחזקת תשמישים ונזיקין היא הקנאת הקרקע לתשמיש או נזק זה. כעין דברים אלו כותב גם נתיבות המשפט (קצב, ביאורים סק"א).

להלכה, המחבר (קנג, ב) פוסק כדעת הרמב"ם, שחזקת תשמישים נקבעת לאלתר. הרמ"א בסימן קנה (סעיף לה) פוסק כדעת הרמב"ם. אולם, במקומות אחרים הרמ"א מביא את שתי הדעות ואינו מכריע ביניהן. הסמ"ע (קנג, סקל"ב) מסביר, שהרמ"א מבדיל בין חזקת נזיקין לחזקת תשמישים.  דהיינו שבמקום שבו אדם משתמש בשלו,  אלא שהוא

מזיק בשל חברו, בזה הרי הוא משתמש ברשותו, ולכן פסק הרמ"א שלאלתר הוי חזקה, שהרי הוא מוחזק. ואילו במקום שבו מדובר בחזקת תשמישים, הרי משתמש בשל חברו, ובזה לא הכריע הרמ"א, אלא הניח בספק. הש"ך (סקי"א) כותב, שלדבריו, בחזקת תשמישים הוי דינא דכל דאלים גבר.

גם לשיטות שצריך ג' שנים כדי ליצור חזקה, הגמרא (ס.) אומרת, שלגבי סתימת אורה ישנה חזקה מיידית, משום ש'אין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק', וכן כתבו רבנו תם והרא"ש (טור סימן קנד סט"ו). כיוצא בזה כתב הנימוקי יוסף, שאם בעל מרזב סותם את המרזב הנשפך לחצר חברו, ושתק בעל החצר, הרי החזיק בעל המרזב מיד, שאין מי גגו משועבדים לבעל החצר.

משני דינים אלו עולה, שבכל פעם שיש לאדם חזקת תשמישים, ובא אחד ועשה מעשה להפסקת התשמיש, ולא מחה המשתמש, התבטלה מיד חזקת התשמיש, גם לשיטות שכדי ליצור חזקת תשמישים, צריכים ג' שנים. אמנם, עדיין תהיה המחלוקת, אם צריך טענה – לדעת הרמב"ם לא צריך טענה, ולדעת הרא"ש וסיעתו, צריכים.