הגמרא במסכת בבא בתרא (יב:) דנה באחים שירשו קרקע, ורצו לחלק אותה ביניהם. לאחד האחים, ראובן, היתה שדה הסמוכה לשדה שנפלה לאחים בירושה, והוא ביקש, שהחלק של השדה שבירושה שהוא מקבל, יהיה ליד השדה שלו. האחים, לעומת זאת, רצו לעשות הגרלה. כך, אם חלק הירושה שסמוך לשדה של אותו האח יפול בחלקו של אח אחר, שמעון, הוא יוכל למכור אותה ביוקר לראובן.
לדעת רבה, על מצב כזה נאמר ש'כופים על מידת סדום'. ועל כן, ראובן יכול לכוף את האחים לתת לו את החלק הקרוב לשדה שלו. לעומת זאת, רב יוסף סובר שאין כופים על מידת סדום במקרה כזה. הגמרא אומרת, שהלכה כרב יוסף.
רש"י מסביר, שהסיבה שאין בדרישה של האחים לעשות הגרלה משום מידת סדום היא, שלכל חלק בשדה שנפלה בירושה יש מעלה אחרת. ועל כן, האחים יכולים לומר שאמנם מבחינת ראובן יש מעלה בכך שחלק מסויים יהיה קרוב לשדה שלו, אבל לשמעון יכולה באופן תיאורטי להיות מעלה אחרת באותה שדה, כגון בשדה בעל (-שדה הראויה להשקייה), שיתכן שהגשם ירד בחלק אחד של השדה יותר מאשר בחלק אחר, ואולי דווקא החלק שאותו רוצה ראובן, הוא החלק שבו עתיד לרדת יותר גשם.
לעומת זאת, הרא"ש (שם סימן מו) כותב בשם רבנו תם, שאפילו אם אין שום הבדל בין החלקים השונים של השדה, עדיין האחים יכולים לעכב על ראובן:
שהרי יש לנו זכות בגורל זה שאם יפול לנו הגורל בין שתי שדות הרשות בידינו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרים גם עתה נמי אין כאן מדת סדום אם אין אנו מבטלין חלקינו בשבילך.
כלומר, עצם העובדה שיש לכל אחד מהאחים זכות אפשרית בכל חלק בשדה, מכח גורל, זכות שיכולה להיות שווה כסף עבורו (אם יפול בחלקו חלק השדה שאותו רוצה ראובן) גורמת לכך שאי אפשר לכפות אותו לוותר על זכות זו, ואין כאן טענה ש'כופים על מידת סדום'.
רש"י אומר, שהמקור של הרעיון שכופים על מידת סדום, הוא מהדין של 'זה נהנה וזה לא חסר'. מקורו של דין זה הוא בסוגיה בבבא קמא (כ.) שבה נדון מצב שבו אדם גר בחצר חברו בלי הסכמת בעל החצר. מדובר במצב שהחצר אינה עומדת להשכרה, כך שלבעל החצר אין נזק מכך שחברו גר שם, ואותו דייר היה שוכר דירה, אם היה נדרש לכך, כך שהוא נהנה מכך שהוא דר בחצר חברו. ועל כן, זהו מצב ש'זה נהנה וזה לא חסר'.
מסקנת הסוגיה בבבא קמא היא, שזה נהנה וזה לא חסר – פטור. אולם, לפי רש"י, יוצא שמלכתחילה הדייר יכול לכפות את בעל החצר לתת לו לגור באותה החצר, שהרי זו הדוגמא שממנה למדה הגמרא, אליבא דרש"י, את הרעיון של 'כופים על מידת סדום'. ואכן, המרדכי בבבא קמא (פרק ב סימן טז) כותב בשם הראבי"ה, שהדייר יכול לכפות את בעל החצר לאפשר לו לגור בחצר.
לעומת זאת, התוספות בבבא קמא (כ: ד"ה הא) כותבים, שאפילו לדעת רבה, שיש דין של כפייה על מידת סדום, אי אפשר לכפות את בעל החצר לאפשר לדייר לגור שם.
לשיטת התוספות יש לשאול – מאחר ובשני המקרים שהזכרנו, גם בסוגיא בבבא בתרא וגם בסוגיא בבבא קמא אין אומרים ש'כופים על מידת סדום', באיזה מקרה כן כופים?
התשובה היא, שכאשר מדובר במצב שלאדם אין זכות להשתמש, אלא רק למנוע מאחרים שימוש, אז אומרים שאם אין לו סיבה טובה למנוע מאחרים שימוש, כופים עליו לאפשר לאחרים להשתמש. וניתן שתי דוגמאות לדבר:
הטור (חושן משפט סימן קנג) מביא את דברי ר"י אלברצלוני, שאם אדם גר בבית הסמוך לחצר, והוא רוצה להוציא זיז (בליטה) קטן מהקיר של הבית, שיבלוט אל החצר, באופן שהזיז הוא פחות מטפח. או לחילופין, בעל החצר רוצה להוסיף זיז כזה לכותל של בעל הבית, אין אחד מהם יכול לעכב על השני, וכגון זה כופים על מידת סדום. שכן, הזיז הזה אינו פוגע בכותל, וגם אינו פוגע בחצר, ועל כן, למנוע רק בטענה העקרונית שאפשר למנוע, זו מידת סדום.
המקרה השני מוזכר בנמוקי יוסף (בבא קמא ח:) בשם הרא"ה – אדם שיש לו קיר עם חלון, רשאי למנוע משכנו מלבנות קיר נוסף צמוד לקיר שלו, כדי שלא יסתיר לו את אור השמש. השכן רוצה לבנות קיר חדש, והוא מוכן לממן העתקה של החלון של השכן למקום אחר, באופן שלא יפגע בקיר, וגם לא בכמות האור בבית. במקרה כזה, אין לבעל החלון אפשרות למנוע משכנו לבנות את הקיר.
אם כן, כשיש לאדם בעלות גמורה על חפץ, לדעת הראבי"ה, אפשר לחייב אותו לוותר על הבעלות הזו, כשהוא לא מרוויח ממנה. אבל התוספות חולקים, וסוברים שבבעלות גמורה, לעולם אי אפשר להכריח אדם לוותר על רכושו.
כאשר מדובר בזכות שימוש ממונית, כמו הזכות להגרלה על הקרקע, נחלקו רש"י והתוספות אם יש אפשרות שיכפו על מידת סדום.
וכאשר אין מדובר על זכות שימוש, אלא רק על הזכות למנוע שימוש, בזה לכל הדעות כופים על מידת סדום.