חיוב קריאת המגילה בלילה וביום

המשנה במגילה (כ.) אומרת:

אין קורין את המגילה, ולא מלין, ולא טובלין, ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול, עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר – כשר.

במשנה ברור, שקריאת המגילה צריכה להיעשות ביום. הגמרא לומדת זאת מפסוק:

גמרא. מנלן? דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים, ביום – אין, בלילה – לא.

כך גם במשנה נוספת (שם:):

כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל, ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב… זה הכלל: דבר שמצותו ביום – כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה – כשר כל הלילה.

וגם שם, הגמרא לומדת מפסוק שמצוותה של קריאת מגילה ביום:

מנלן – דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים.

אלא שהגמרא (על המשנה כ.) מקשה, מדבריו של רבי יהושע בן לוי:

לימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום?
כי קתני אדיום.

הגמרא שאלה, מדוע לא נאמר שהדין במשנה עומד בסתירה לדבריו של ריב"ל. התשובה של הגמרא היא, שהדין במשנה נאמר רק ביחס לקריאה של היום, אבל אכן, יש קריאה נוספת של הלילה. אלא שקשה להבין כיצד תשובה זו עונה על השאלה. הלא הגמרא לומדת מפסוק שקריאת המגילה צריכה להיעשות דווקא ביום? קשה מאוד לומר שהפסוק בא לומר שקריאת היום צריכה להיות ביום – מה החידוש בכך?

 

דברי ריב"ל מופיעים פעם נוספת, בתחילת מסכת מגילה (ד.):

ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס… ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר א-הי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דמיה לי.
סבור מינה: למקרייה בליליא, ולמיתנא מתניתין דידה ביממא.
אמר להו רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא: כגון דאמרי אינשי: אעבור פרשתא דא ואתנייה.
איתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' א-הי לעולם אודך.

טרם שנבחן את הסוגיה לעומקה, נתבונן בדברי הטורי אבן (ד"ה כגון):

כגון דאמרי אינשי אעבור פרשתא דא ואתניה – ולמסקנא זו משמע שחייב לקרות את המגילה בלילה וחוזר וקורא ביום. ונראה לי, דהאי קריאה דלילה אינו אלא מדרבנן, ואינו עיקר חיוב של רוח הקודש. והרי קרא כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים איתקש זכירה לעשי' מה עשייה למפרע לא אף זכירה למפרע לא … הכי נמי איתקש זכירה לעשיה – מה עשיה בלילה לא כדאמרינן לקמן (דף ז') סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב אף זכירה אינו בלילה.
והני קראי דמייתי להו בשמעתין לקריאת המגילה בלילה אינו אלא אסמכתא בעלמא…

הטורי אבן מסביר, שחיוב קריאת מגילה של הלילה הוא רק מדרבנן, בניגוד לחיוב קריאת המגילה של היום שהוא תקנת מרדכי ובית דינו, ויש לו מעמד של דברי קבלה. לפי זה, אכן הפסוקים במגילה מחייבים קריאת מגילה רק ביום, וקריאת מגילה של הלילה נוספה מאוחר יותר. וממילא, מה שהגמרא בדף כ. לומדת על מצוות קריאת מגילה ביום מפסוק, הוא משום שאכן רק קריאה זו נלמדת מפסוקים, וקריאת המגילה בלילה היא בעצם תקנת חכמים, והפסוק הוא רק אסמכתא[1].

תירוץ נוסף כותב השפת אמת (בסוגיא בדף כ.):

ויש לומר, דבאמת הא דמייתי מעיקרא קרא ד'והימים' אינו לריב"ל, לדידיה בלאו הכי – כיון דכתב  'אקרא יומם' משמע דוקא ביממא ולא קודם עמוד השחר.

לפי דבריו של הטורי אבן, עיקר מצוות קריאת מגילה הוא ביום, יחד עם שאר החלקים של מצוות הפורים, והרי קריאת המגילה דומה לכל החגים, שהמצוות העיקריות של החג נעשות דווקא ביום. כך בתקיעת שופר בראש השנה, ובארבעת המינים בחג הסוכות.

ואם כן, עיקר חידושו של ריב"ל היה בקריאת המגילה הנוספת בלילה. לעומת זאת, לפי דבריו של השפת אמת, שתי הקריאות שוות בחשיבותן.

הדבר בא לידי ביטוי גם במחלוקת ראשונים. התוספות (ד.) כותבים:

חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום – אומר ר"י דאף על גב דמברך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא וקרא נמי משמע כן דכתיב ולילה ולא דומיה לי כלומר אף על גב שקורא ביום חייב לקרות בלילה והעיקר הוי ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחילה וגם עיקר הסעודה ביממא הוא כדאמר לקמן (דף ז:) דאם אכלה בלילה לא יצא י"ח והכי נמי משמע מדכתיב נזכרים ונעשים ואיתקש זכירה לעשייה מה עיקר עשייה ביממא אף זכירה כן.

שיטת התוספות מתאימה ממש לדברי הטורי אבן (כפי שהוא כותב בפירוש), שחיוב קריאת המגילה ביום הוא העיקר, ובלילה זו רק תוספת. ולכן התוספות כותבים, שמברכים זמן גם ביום, משום שזה עיקר חיוב קריאת המגילה[2].

לעומת זאת, ברוקח (סימן שסג) מבואר שקריאת המגילה של הלילה היא העיקרית:

וקיבלתי מרבי רי"ח: כל הברכות העתיד לעשות יותר או כל היום, ברכתו בל' להתעטף בציצית, לגמור את ההלל… שרוב פעמים החודש ב' ימים. וכן ח' ימי חנוכה וח' ימי סוכה במצוה אחת וכן לישב בסוכה לעסוק בדברי תורה. הרי ההלל שכתוב כל היום תהלתך לכך לגמור לקרוא אבל מקרא מגילה עיקר בלילה על מקרא מגילה. אעפ"י שחייב לאומרה ביום.

בדעת הרמב"ם (הלכות מגילה א, ג) יש מקום להתלבט:

מצוה לקרות את כולה, ומצוה לקרותה בלילה וביום, וכל הלילה כשר לקריאת הלילה, וכל היום כשר לקריאת היום, ומברך קודם קריאתה בלילה שלש ברכות ואלו הן: בא"י אמ"ה אשר קב"ו על מקרא מגילה, בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו.

אפשר להבין בדברי הרמב"ם, שמצוות קריאת המגילה בלילה וביום שוות, ועל כן את ברכת הזמן מברכים בלילה, ושוב לא יברך ביום. אבל אפשר להבין גם לא כך, שהרמב"ם סבר שמצוות היום עיקר, ובכל זאת כתב לברך בלילה, משום שזו הפעם הראשונה שמברכים.

התפקידים השונים של הקריאה

מדוע באמת נוספה קריאה זו?

בגמרא בדף ד. שהזכרנו לעיל, מפרש רש"י את דבריו של ריב"ל:

ולשנותה ביום – זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה.

כלומר, כנגד הזעקה והתפילה של עם ישראל ביום ובלילה, קוראים את המגילה בלילה וביום. ריב"ל מסתמך על הפסוק " א-הי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי", שנאמר בתהילים כב, הלא הוא מזמור למנצח על אילת השחר, שחז"ל דורשים אותו על אסתר. ובפשטות, כוונתו היא, שרואים שקוראים לקב"ה גם בלילה וגם ביום.

לעומת זאת, עולא ביראה לומד את החיוב לקרוא בלילה מפסוק בתהילים ל: "למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' א-הי לעולם אודך".

את הפסוק של עולא ביראה פירש רש"י:

יזמרך כבוד – ביום, ולא ידום בלילה, והאי קרא במזמור ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר והמן ואחשורוש, וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס, והכל מקלסין להקדוש ברוך הוא.

על פי רש"י, יש הבדל גדול בין ההסבר של ריב"ל לחובת הקריאה ובין ההסבר של עולא ביראה. לפי ריב"ל, המגילה מתארת בעיקר את המצוקה של עם ישראל. לעומת זאת, אצל עולא ביראה, הדגש במגילה הוא בעיקר על השבח של הקב"ה.

אם כן, יש אולי מקום לשני מובנים שונים של קריאת מגילה, אחד כתיאור של הצרה והקושי, כשההודאה היא בעיקר במצוות המעשיות, והשני, כתיאור של ההצלה.

 

הטורי אבן (ד. ד"ה סבור מינה) שואל, מה היתה ההוו"א של הסוגיה, שיקראו בלילה וביום רק ילמדו. השאלה הזו קשה במיוחד לשיטתו של הטורי אבן עצמו, שקריאת המגילה ביום היא העיקרית, אבל זו לא שאלה רק על הטורי אבן, אלא שאלה עקרונית בסוגיה, כיוון שבמשנה מפורש שקריאת מגילה צריכה להיעשות ביום.

הטורי אבן עונה שתי תשובות:

ונראה לי, דלאו למימרא דסלקא דעתך דלא צריך למיקרייה ביממא דהא תנן לקמן "אין קורין את המגילה עד שתנץ החמה ותנן נמי כל היום כשר לקריאת המגילה" שמע מינה שצריך לקרות המגילה ביום?
אלא הכי סלקא דעתך, דמלבד קריאת המגילה ביום צריך למתני נמי מתניתין דידה ביממא.
אלא לפ"ז לא א"ש דיליף מקרא דאקרא יומם ולילה כיון דביום נמי צריך לקרותה הרי קיים בו נמי אקרא יום ולילה ואפי' למיתני מתני' דידה ביממא מנ"ל, ובע"כ צ"ל דס"ד דאין לקרותה כלל ביום רק במיתני מתניתין לחוד סגי ביממא…
וי"ל דסלקא דעתך, הא בת"ח הא בע"ה בת"ח דגמיר סגי במיתני מתניתא דידה ביממא והא בע"ה דלא גמיר קורא את המגילה ביום והני דספ"ב בע"ה מיירי.

בתירוץ הראשון אומר הטורי אבן, שביום צריכים גם לקרוא את המגילה וגם ללמוד את הלכות המגילה. בתירוץ השני, הוא מציע שביום ישנה אפשרות לבחור – תלמיד חכם ילמד את הלכות המגילה, ואילו עם הארץ יקרא את המגילה.

אף שלמסקנה לא נשאר הרעיון שביום ילמדו את המגילה, אפשר לומר שבסופו של דבר, יש הבדל בין הקריאה של הלילה לקריאה של היום. הקריאה של הלילה היא ביטוי לזעקה ולקושי. נכנסים לאווירה של הקושי שהיה ליהודים. והקריאה של היום היא ביטוי להבנה של הנס, של היכולת לראות את יד ה' שמנהלת את העניינים.

וכך למעשה הקריאה של הלילה והקריאה של היום משלימות את שני המימדים שמביאים האמוראים השונים בסוגיה – קריאת הלילה מבטאת את הקושי, וקריאת היום את השבח, שמבוסס על הבנה.

 

[1] הטורי אבן אינו עוסק בסוגיא בדף כ, אבל השפת אמת בתירוצו הראשון בסוגיה שם משתמש ביסוד של הטורי אבן כדי לתרץ את הסוגיה שם. השפת אמת דוחה את התירוץ הזה, ואומר שאם כן, הגמרא היתה צריכה לכתוב שהמשנה עוסקת בחיוב שהוא מתקנת מרדכי ובית דינו, ולא בחיוב מאוחר יותר.

[2] לקמן עוד נדון בשאלה, למה מברכים זמן גם בלילה.