מפרשי התורה נחלקו בשאלה מה תפקידו של המשכן. כפי הנראה, רש“י ממקם את הציווי על המשכן לאחר חטא העגל, מה שמעלה את המחשבה שהציווי על המשכן הוא תגובה לחטא העגל, ולא משהו מלכתחילה. לעומת זאת, הרמב“ן בתחילת פרשתנו, רואה במשכן משהו לכתחילה – המשכן מהווה מעין ’מעמד הר סיני מתמשך‘.
יש משהו שקוסם לנו מאוד במחשבה שהקב“ה ממשיך לשהות בתוכנו. השראת השכינה שבאה לידי ביטוי בהבטחה ’ושכנתי בתוכם‘ היא דבר משמח. אלא שבאופן פרדוקסלי, נראה שהמשכן מרחיק את הקב“ה מאיתנו, במקום לקרב אותו אלינו.
היום, כל אחד יכול לעבוד את הקב“ה, וכמעט בכל מקום. אפשר להתפלל כמעט בכל מקום. אפשר ללמוד תורה כמעט בכל מקום. לעומת זאת, עבודת ה‘ במשכן אפשרית רק בזמנים מסויימים, ורק לאחר תהליך משמעותי של היטהרות. במקום להיות משהו זמין, הקב“ה הופך להיות מרוחק, ותלוי בהכנה משמעותית.
המסקנה היא, שההבטחה שהקב“ה ישכון בתוכנו איננה הבטחה שהקב“ה יהיה זמין בכל רגע. אלא שאם נרצה ונתאמץ, נוכל להגיע אליו. אם הקב“ה רק בשמים, אין אפשרות להגיע אליו. אולם, אם הוא שוכן בתוכנו, הדבר אפשרי בכלל. אבל הקב“ה לא ’זמין‘ בקלות, ההגעה אליו אפשרית, אבל דורשת עבודה. דווקא העובדה שאנו יודעים שלמקדש אי אפשר להיכנס בלי עבודה לפני כן, היא שעושה את העבודה בו, למשמעותית יותר, והיא שמקרבת אותנו לקב“ה.